צבאים על ההרים - נשות היישוב עמונה מדברות

כשחרב העקירה מונפת על צווארו של היישוב עמונה, פתחו בפנינו נשות המקום את לִבן. ריאיון מלא ציונות אהבה ותקווה, למרות הכול.

חיה מנדל קורן , ה' בתמוז תשע"ג

עמונה
עמונה
פנימה יח"צ

בבוקרו של ערב יום ירושלים נסעתי מירושלים צפונה בדרך המובילה אל עפרה שבמטה בנימין.

בדרך, משמאלו של הכביש, שוכן היישוב גבעת אסף. היישוב הוקם לזכרו של אסף הרשקוביץ הי"ד מעפרה, שנרצח בדרכו לעבודה בפיגוע בח' אייר תשס"א (1.5.01), שלושה חודשים בלבד לאחר שנרצח אביו, אריה הרשקוביץ הי"ד, על ידי מחבלים.


בכניסה לגבעת אסף אני רואה שלט גדול שעליו נכתב: "חזרנו הביתה. כאן, בבית א-ל, לפני 3,800 שנה, הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל על ידי בורא עולם. מכוח הבטחה זו אנו יושבים היום בחיפה, תל אביב, שילה וחברון". 


בכניסה לעפרה המתנתי למניה הלל, תושבת עמונה, היישוב שהוקם לפני כשבע עשרה שנים קילומטר אחד מזרחית לעפרה, על רכס תלול המתנשא כ-70 מטרים מעליה. באתי כדי לשמוע ולהשמיע את קולן של נשות עמונה בעת לא פשוטה זאת, כאשר איום משפטי של עקירה תלוי ועומד מעל ביתן. 

מניה הִלל, אם לחמישה, נשואה לדוד, מו"ל, עורך ומתרגם במקצועו, מכניסה אותי אל תוך רכבה במאור פנים ואנחנו עולות אל הגבעה, לביתה מזה אחת עשרה שנים. מקור שמו של היישוב, מסבירה מניה, בספר יהושע פרק י"ח פסוקים כ"ג-כ"ד. שם הוא מופיע, ליד עפרה, בשם "כפר העמונה", אחת מערי נחלת שבט בנימין. 

בהגיענו למעלה אני צופה על הנוף המדהים ביופיו. בהיות היישוב כ-900 מטרים מעל פני הים, אפשר לצפות ממנו על ים המלח, על ירושלים, על ההרודיון אשר בגוש עציון וכן אל עבר הירדן במזרח. "כמעט בכל חורף יורד כאן שלג, ובקיץ תמיד יש רוח נעימה", מציינת מניה. 

"בתוך היישוב עצמו, הבתים לא מוקמו זה ליד זה בצפיפות אלא במרווחים גדולים. זה נותן לילדים הרגשה שהחצר שלהם היא העולם הגדול", היא מספרת. כל משפחה נטעה ליד ביתה עצים ומגדלת פרחים, דבר המוסיף חן ליישוב. 

בעמונה מתפתחת פעילות חקלאית ענפה, המתבטאת בנטיעת מטעים של גודגדנים, כרמי זיתים, כרמי ענבים ויקבים משובחים. בין התושבים יש גם עצמאיים רבים: אמן בעיצוב ברזל, הוצאות ספרים וכן דיר לגידול כבשים לבשר. ביישוב נבנו בית כנסת, תלמוד תורה לילדים, מקווה טהרה, מעון, גן ילדים וגני שעשועים. כמו כן, אומרת מניה, הנוף האנושי של קהילת עמונה הוא מגוון: חיים במקום סטודנטים ואנשי חינוך, אנשי היי-טק, חקלאים ואמנים. 

בשביל הלב

מניה מלמדת תנ"ך בחוגים לילדי הגן, וכן לכיתות א' וב' ביישוב. "באמצעות שירים, סיפורים והצגות עם בובות יד ותחפושות, אני מלמדת ולומדת עם הילדים את המסרים העמוקים ואת האמונה הגדולה שבסיפורי הנביאים. השבוע סיפרה אחת האימהות על כך שדיברה עם בתה בת החמש לאחר התפרעויות של ערבים סמוך לעמונה ושאלה אותה כיצד התגברה על הפחד. הילדה ענתה בלי היסוס: "כמו שה' עזר ליהושע בן-נון ככה הוא יעזור גם לנו!". 

מהיכן באה אהבתך הגדולה לתנ"ך ולחסידות?
"לפני הכול, אהבתי לתורה ולתנ"ך נובעת מהבסיס שקיבלתי מהבית. זה היה בית מיוחד במינו והוריי, הרב דוד ואילנה זלר ז"ל, העבירו לנו הרבה אהבת ה' ומשמעות לכל דבר בחיים". 

על הקיר בסלון הבית תלויה תמונה של אביה של מניה דוד זלר ז"ל, עם רבו וחברו, הרב שלמה קרליבך ז"ל. 
מניה נולדה בקליפורניה. אביה, הקים מרכז לימודים לפסיכולוגיה טרנספרסונלית, ואמה, אילנה, עבדה כקלינאית תקשורת.  
"בקיץ תשמ"ה, הגענו ארצה לחופשה. התגוררנו במושב מבוא מודיעים, ואבי הדריך קבוצה בסיורים רוחניים בארץ. נשארנו שנה בארץ, ועברנו לאפרת. אבי למד בישיבת המבתר בקרבת מקום וכולנו מאוד התחברנו לקהילה באפרת, ואז הוריי החליטו לעשות עלייה. במהלך השנה אמי חלתה ונפטרה. היא הרגישה זכות גדולה ושמחה על כך שהביאה אותנו לארץ".

במהלך לימודי ההוראה במכללת אורות באלקנה, נפגשה מניה זלר עם בעלה לעתיד, דוד הלל, שלמד אז בישיבתו של הרב יהושע שפירא ברמת גן. "הרבנית נעמי שפירא עשתה את ההיכרות בינינו", היא מספרת. 

"לאחר החתונה גרנו ליד הישיבה ברמת גן. מאוד אהבתי את החיים המגובשים בין משפחות הישיבה, ובמיוחד את התפילות שם. אבל אני, שבאתי מגוש עציון ולמדתי באולפנת קריית ארבע, הרגשתי שקשה לי עם החום והצפיפות בעיר. למרות שאני מעריצה ומעריכה את האנשים שעוסקים בעבודת הקודש של קירוב הלבבות ליהדות בעיר, הרגשנו שזה לא תפקידנו בעולם. ברור היה לשנינו שנעבור לגור ביישוב ביהודה ושומרון, במקום שבו נוכל  לבנות את משפחתנו ולהתפתח בכיוונים משלנו".

אז איך הגעתם לעמונה? 
"בשנת תשס"ב (2002) תכננו לעבור לעפרה, אבל בדרכנו לוועדת הקליטה שם פגשנו ליד המכולת מישהי שהכרנו. אמרנו לה שבאנו לוועדת הקליטה של עפרה, והיא אמרה לנו: 'למה שלא תעברו לעמונה?'. שאלנו היכן נמצא היישוב, והיא הצביעה לכיוון האופק ואמרה: 'בגבעה שליד'. 

"בדקנו את הנושא ובאנו לראות את עמונה, התארחנו אצל המשפחות הנפלאות – והתאהבנו במקום, בנוף ובקהילה. כבר בשבת הקליטה הראשונה הרגשתי שהנשים כאן יכולות להיות חברות טובות שלי", היא אומרת בחיוך.
ראש ירוק, ילדות טבעית 

מה מיוחד בעינייך בחיי היומיום בעמונה?
"אנחנו אוהבים את החיבור אל ההר עצמו ואל האדמה, את האנשים שחשוב להם לשמור על אופי ההר ולהתחשב בכך גם בפיתוח היישוב בראש ירוק וטבעי. יש כאן אוסף של אנשים מדהימים שמחפשים עומק ויצירתיות, ועושים הרבה מעשי חסד בתוך הקהילה שלנו. 

"בשנים הראשונות היינו משאירים את האוטו שלנו פתוח עם המפתחות בסוויץ', ואם מישהו מהשכנים היה צריך לרדת או להביא מישהו מעפרה זה היה ברור שאפשר לקחת את האוטו.
"אחד הדברים האהובים עליי במיוחד כאן הוא שהילדים יכולים לחיות בטבע, ושזה כל כך מובן להם מאליו. זו ילדות קסומה בעיניי, כפי שהיא צריכה להיות. גם יש לנו זיכרונות כיפיים מחוויות השלג ביישוב - כשנפל החשמל בשבתות השלג, זה הפך להיות חוויה חברתית", היא צוחקת. 

"גם נושא חינוך הילדים ביישוב הוא חשוב ביותר לכולנו. אני וחברותיי הקמנו את הגנים ואת המעון, ואני הייתי המטפלת במעון בשנה הראשונה לאחר הקמתו", היא מוסיפה. 

"עוד דבר שמרגש אותי בכל פעם מחדש הוא שבדרך העולה לעמונה אפשר לראות עדרי צבאים מסתובבים וחוצים את הכביש. היופי שלהם מפעים אותי. אני תמיד עוצרת ומתבוננת בהם, נושמת עמוק את הפלא הזה ומרגישה שזה מרגיע אותי. משם אני ממשיכה לדרכי עם חיוך".

חצי שנה אחרי הגירוש מגוש קטיף שלחה הממשלה כוחות רבים כדי להרוס את בתי הקבע שבניתם במו ידיכם באדמת עמונה. 

איך הרגשתם? מה את יכולה לומר על ההרס שהתרחש כאן?
"כחצי שנה לפני ההרס, בזמן שנודעה לנו התכנית להרוס את הבתים, אנחנו בעצמנו עברנו לגור בהם. כל בני הנוער של עפרה באו לעזור לנו להתמקם. 

"בראש חודש תמוז הרב מרדכי אליהו זצ"ל אמר לנו לעשות חנוכת בית במקום. גרנו שם במשך שבוע אחד. לאחר אותו שבוע אנשי 'אמנה' אמרו לנו שצריך לפנות את הבתים, במחשבה שאם נצא מהם יהיה סיכוי שלא יהרסו אותם בסוף – אבל זה לא עזר. 
"מה הרגשתי באותו יום של הריסת הבתים בעמונה? מצד אחד, היה ממש מדהים לראות אילו כוחות חיוביים אירועי עמונה הוציאו מהאנשים במקום. אנשים פעלו ועשו, והייתה בינינו הרגשה של המון כוחות לקראת משהו גדול. מצד שני, אני זוכרת שהסתובבתי בהלם, והרגשתי שקורה פה משהו מאוד משמעותי בתולדות עמנו. הרגשתי שאנחנו חלק ממשהו גדול מאיתנו, משהו שאנחנו לא מבינים. לצערי, הרגשתי את האטימות של האנשים שהרסו והתנהגו כלפינו באלימות. לא הצלחתי להבין מאין כל זה בא".

מה את רוצה לומר על האיום המשפטי על עמונה? את חושבת שיש דרך כלשהי להוריד את נושא עקירת יישובים מסדר היום במדינה?
"תראי, אין שום תועלת בהרס היישוב. זה בלי שום תכלית, ואין שום דבר בעולם שיכול להצדיק את ההרס הזה. הטיעון נגדנו הוא כל כך אבסורדי ומופרך. מעבר לכל זה, האדמה מאירה לנו את פניה, כבנים שחוזרים הביתה. 
"אני מתפללת שיחילו את הריבונות היהודית על יהודה ושומרון, ושנזכה להיות בני חורין בארצנו באמת ולהרגיש את דבר ה' אלינו. אני מאוד מאמינה בבסיס הטוב של האדם, וגם שכל המציאות שלנו היא ביטוי לקשר שלנו עם הקב"ה, שאנחנו בידיו הטובות. עם זאת, קשה וכואב לי לראות את המציאות היום בארץ.

"לכל אדם יש זכות לגור איפה שהוא רוצה לגור. זה הבית שלנו וטוב לנו פה, אנחנו אוהבים את הקהילה ואת המקום ומרגישים שיש כאן ברכה מיוחדת. יש בעמונה בריאות ופשטות. זה מקום מאוד רוחני, תרתי משמע, כולם מוזמנים לבוא ולראות", היא רומזת לרוחות החזקות המנשבות בהר.

הכתבה המלאה בגליון תמוז של "פנימה" טרם רכשת מנוי? הזדרזי להירשם עוד היום

לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן-