היא עוד תשוב
היא עוד תשוב. מגוש קטיף לבניין הבית

חייה של רחל הנדל מתחלקים לחיים שהיו לה בגוש קטיף, ולחיים מחוצה לו. אחרי הגירוש כלום לא חזר להיות כשהיה

עתיה זר , ט' באב תשע"ג | עודכן: 14:24

על רקע הבית החדש
על רקע הבית החדש
פנימה יח"צ
 שבע שנים אחרי השבר ההוא עורכת רחל הנדל חשבון נפש, ומדגישה שחייבים לזכור ולא לשכוח.

הרבה פרחים יש בכניסה לבית משפחת הנדל ביד בנימין. גרניום ובוגנוויליה, סחלבים וקאלות. הפרחים הם אחת האהבות הגדולות של רחל הנדל, שהייתה תושבת גני טל בגוש קטיף במשך שלושים שנה. בגוש היו להם חממות של גרניום לייצוא "ועד היום צוחקים עליי שאני לא יכולה לצאת מהבית בלי לגזום בדרך את הגרניום באדניות", היא אומרת. 

שבע שנים הם כאן. אחרי הגירוש הם עשו כמה חודשים בבית ההארחה בחפץ חיים, ואז עברו לקראווילה הקטנה ביד בנימין. בקרוב יעברו לבית שבנו בגני טל החדשה. כמעט כל חבריהם כבר עברו לשם, אבל לרחל לקח זמן. היה לה קשה להתחיל הכול מחדש.

"היום אני כבר יכולה לדבר על גוש קטיף בלי לבכות", היא אומרת, "אני יכולה לנסות להבין את הקב"ה ולא לכעוס. על הגופים שניהלו את זה אני עדיין כועסת, אני חושבת שזו הייתה צרות עין, קנאה, לא היה היגיון, לא ביטחון ולא תוצאות טובות. אסור שזה יקרה עוד פעם. אבל מבחינה אמונית אם פעם שאלנו איך זה שקורה לנו כזה דבר, היום אני כבר מסוגלת להגיד שאנחנו לא יודעים את דרכיו של הקב"ה, ובטח יש סיבות לדברים".

ידיים ירוקות

רחל היא אשתו של צבי הנדל, מי שהיה במשך שנים רבות ראש המועצה האזורית חבל עזה, ולאחר מכן שימש כחבר כנסת מטעם האיחוד הלאומי. לגוש קטיף הגיעו רחל וצבי כמשפחה צעירה, עם שתי ילדות קטנות בנות חמש ושנתיים. 

"צבי חלם להיות חקלאי", היא מספרת, "אני רציתי ללמוד להיות מורה לספורט. גרנו בפרדס חנה ואמרתי לו: אם לא נעבור עכשיו ליישוב חקלאי אני אתחיל ללמוד ואז בטח לא נעבור. חיפשנו מקום להתיישבות ומישהו סיפר לנו על התיישבות שמתחילה בגוש קטיף. נסענו לשם, ראינו את הדקלים, הים, החולות, והתאהבנו במקום". 

יישובים ערביים לא היו שם, גם לא יישובים יהודיים. חוץ מהמושב נצר חזני שהוקם זמן קצר קודם לכן. משפחת הנדל עברה למחנה זמני בכפר דרום יחד עם משפחות נוספות, עד שהנקודה המיועדת ליישוב גני טל הוכשרה להתיישבות. 

רחל ויתרה על חלומה להיות מורה לספורט לטובת החקלאות, ואילו צבי שחלם על חקלאות מצא את עצמו כמעט מיד עסוק בפעילות ציבורית. תחילה בוועדות ביישוב, אחר כך כגזבר, כמנכ"ל החברה לפיתוח של גוש קטיף, כסגן ראש המועצה ובהמשך כראש המועצה וכחבר כנסת. 

לכנסת הגיע הנדל כשהמוטיבציה הראשונית לפעילות היא דאגה לגוש קטיף. "גם כשעסק בדברים אחרים הגוש היה בראש מעייניו", מעידה רחל. כיום עומד צבי בראש הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. 


מה היה מיוחד בגוש קטיף?
"בגוש הצורך החברתי בשכנים ובחברים היה גדול. כל הפעילות החברתית והתרבותית הייתה במקום, כי כל מקום אחר היה רחוק, ולצאת אליו היה עניין של חצי שעה ויותר. כולם הכירו את כולם, ובגלל זה היינו כמו משפחה אחת גדולה. ככל שצבי התקדם בתפקידים הציבוריים אני הייתי יותר בחממות, ומאוד אהבתי את העבודה. אמרו לי שיש לי ידיים ירוקות. 

"תמיד הייתה לי גינה יפה וחצר מטופחת, זה היה קרוב ללבי. גידלנו עגבניות, אחר כך פרחים וירקות עלים ללא תולעים, ובשנים האחרונות גידלנו גרניום ועשינו ייחורים לייצוא. היה לנו משק יפה. היה אתגר והיו הצלחות, זה היה כיף. בגני טל הייתי תמיד מעורה בוועדות, התנדבתי בהמון דברים. היום אני מחוץ לתמונה, מתוך בחירה. יותר פנימה, בתוך המשפחה.

"בחקלאות יש תקופות טובות ותקופות קשות, למזלנו סיימנו טוב. אני אומרת למזלנו, כי מי שלא סיים טוב סבל בחישוב הפיצויים, כי הפיצויים חושבו על פי שלוש השנים האחרונות, ובחקלאות יכולות להיות שלוש שנים קשות ואחר כך שנים טובות".

נפנפו אותנו

צילומי הסרטון 'קטיף אחרון' ליוו את משפחת הנדל בתקופת הגירוש. בסרטון נראית רחל כשהיא עובדת בחממות, וסביבה שורות ארוכות של פרחים אדומים. היא מדברת בידידות עם הפועלים הערבים, אך מדגישה כי שלום יהיה רק כשלא יהיה ערבי שיעז להרים אבן על יהודי. 

בהמשך הסרט, בימי הגירוש, היא עומדת בחממה ומביטה במתנדבים הרבים שהגיעו לסייע בפירוק. הסרט ממשיך אל השופל שמחריב את בית המשפחה, ועדשת המצלמה קולטת גרניום אדום בודד פורח בין הריסות הבית.

"לא תיארתי לעצמי שהשבר יהיה גדול כל כך", היא אומרת, "האמנתי שצריך להיאבק, לא מאבק פיזי, אבל לא להיכנע. עד הרגע האחרון האמנתי שזה לא יקרה. אפילו שתלתי שתילים לקראת העונה החדשה. היו תושבים שכעסו מכך שאומרים 'היוֹ לא תהיה', ואמרו שצריך להתכונן לבאות ולא להפיח תקוות שווא. אני דווקא שמחתי מכך, אותי זה חיזק. אם היו אומרים 'זה כן יקרה' אז היה הרבה יותר רפיון. 

"אותי חיזקה העובדה שאני יכולה להמשיך עד הסוף. לא ראיתי שאלה שהכינו להם מראש מקום ללכת אליו נשברו פחות. אני חושבת שלהיפך, אלה שנאבקו הרגישו שהם עושים. למה אני צריכה לדעת מראש בדיוק באיזה בית אהיה וכמה כסף אקבל? זה מחליש. תמיד אמרתי שבמקרה הכי גרוע נגור באוהל ונישן על מזרנים. ובכל זאת, כשזה קרה נשברתי. היה קשה לי להאמין שזה מה שקרה לנו. שבאמת נפנפו אותנו". 

רחל שותקת, שותה מים ומוחה דמעה. "זה סוג של בגידה. את מתחנכת ומחנכת על ערכים של התיישבות. הלכנו לגוש קטיף ברשות, המדינה חיפשה מתיישבים ליישובים שיהיו חיץ בין יישובי הדרום ליישוב הערבי, והמדינה היא זו שיישבה אותנו. 
"את עושה ונותנת את כל כולך ובונה את החלום שלך, ופתאום מישהו קם ומחליט שיהיה טוב יותר בלי יהודים ברצועת עזה, ושהכול יהיה טוב אחרי שיפנו אותך. וכל כך הרבה אנשים בציבור היו בעד. איך קורה דבר כזה? איך מאפשרים לזה לקרות?".

למה ציפית?
"ציפיתי למשל שהחיילים יגידו שזה לא התפקיד שלהם. זה היה שיא השבר. שחיילים פינו אותנו, והם עשו את זה בשיא האטימות. בלי נשמה. זה היה קטע מאוד מאוד קשה. הם כאילו קיבלו איזה סם. דיברת איתם וראית שהם לא שומעים אותך. 

"בגלל שבעלי היה חבר כנסת, לבית שלנו הגיע מפקד טייסת. הוא דיבר איתנו וראית שהוא מדקלם, כאילו רובוט. זה היה מעליב. כאילו אנחנו לא בני אדם בכלל. כאילו אנחנו חומר רדיואקטיבי שצריך לפנות אותו. כדי לפנות אותנו הביאו המוני חיילים, כמו נחיל נמלים, צוערים מהטייסת. ידעו שהצוערים האלה יעשו כל מה שיגידו להם כי חבל להם שיעיפו אותם מקורס הטיס. 

"כן, ציפיתי שיסרבו פקודה. זה לא התפקיד של צה"ל. מה פתאום הצבא עשה את זה? למה הכניסו את הילדים שלנו לתוך העסק הזה? הבן הצעיר שלי לא הסכים ללכת למילואים אחר כך. הוא אמר: למה אני צריך להתנדב לצבא שמפנה את ההורים שלי? היה לנו כעס גדול".

ועכשיו?

"כשאת מדברת איתי זה עולה לי. זה כמו לגרד פצע. הבן שלי, אחרי ארבע שנים שהוא אפילו לא הסתכל על צווי המילואים שקיבל, חזר לעשות מילואים. אנחנו מנסים להמשיך את החיים ולראות את הדברים הטובים".

איך היה בתקופה הראשונה שאחרי הגירוש?
"בכיתי המון. כל דבר היה גורם לי לבכות. לא רציתי לעשות שום דבר. זה היה מאוד קשה. באיזשהו שלב הלכתי לטיפול פסיכולוגי. המינהלת שטיפלה במגורשים הקימה גוף שנקרא 'מענים' שנתן את האפשרות הזאת. הוצאתי המון בטיפול, בכיתי המון. חשבתי שאני מתפרקת. לא תיארתי לעצמי שאקח את זה כל כך קשה, תמיד אמרתי שאנחנו אנשים בריאים וחזקים ושנתגבר, אבל השבר היה נפשי. 

"עשיתי גם המון ספורט. לא היה מזיק לי אם הייתה לי איזושהי עבודה, אבל אף אחד לא מחפש אנשים מבוגרים לעבודה. 
כל מי שגורש מהגוש יש לו שריטה. ולא משנה איך הוא נהג בתקופת הגירוש. יש לי חברה מאוד טובה שהיא בדיוק ההיפך ממני. היא הייתה בקבוצה של האנשים שחשבו שצריך לדאוג מראש, להכין את הקרקע ולדבר עם המוסדות. העבודה שלה הייתה מחוץ לגוש ולכן היא הייתה יכולה להמשיך לעבוד גם אחרי הפינוי. 

"לכאורה היא הייתה צריכה להתגבר על העניין יותר טוב, בגלל שהם הכינו את עצמם ולא סמכו על הנס. אבל יש לה שריטה לא פחות ממני, והיא כועסת לא פחות ממני ואולי אפילו יותר. בכלל, מי שלא נתן מקום לכאב מיד אחרי הגירוש זה התפרץ אחר כך, אחרי ארבע או חמש שנים. אי אפשר לברוח מהדברים האלה. זה סוג של אבל וצריך לעבד אותו. איבדנו משהו מאוד משמעותי בחיים".

חזרת לעסוק בחקלאות?
"קיבלנו שטח לחקלאות ליד ניצן, כי חשבנו שנעבור לשם. בסוף לא עברנו ובעלה של הבת שלי מנהל את החממות שהקמנו. זה לא רחוק מהיישוב החדש באר גנים, ששמו מורכב משמות המושבים שהיו בגוש וכל שכונה בו מיועדת לאחד המושבים. הבת שלי ובעלה גרו בגדיד, והיום הם מתגוררים בשכונה של המושב שלהם".

אני משערת שכל אחת מקוראות העיתון מכירה מישהו מגוש קטיף. בני משפחה, חברים. אולי היא עצמה. על רחל הנדל כמעט אפשר לומר שהיא לא הכירה מישהו שהוא לא מגוש קטיף. אחיה ובני משפחתו התגוררו בגני טל, הוריה התגוררו בנווה דקלים ושתי בנותיה הנשואות התגוררו אף הן בגוש, אחת כאמור בגדיד והשנייה בתל קטיפא. שני ילדיה הצעירים יותר עוד התגוררו בבית בתקופת הגירוש. בבית העלמין האזורי הייתה קבורה אמה של רחל, שנהרגה שנים אחדות קודם לכן בתאונת דרכים. 

"אחרי הגירוש הרגשתי שאין לי משפחה שאפשר להיעזר בה, כי כולם היו זקוקים לעזרה בעצמם ולי לא היו כוחות נפש כדי לעזור לילדים שלי", היא משחזרת את הימים ההם, "כל אחד היה עסוק בלרפא את עצמו. את אימא שלי הוציאו מהקבר וזו הייתה גם כן חוויה כואבת בפני עצמה"....

הכתבה המלאה, בגליון "פנימה" לחודש אב.


לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן