זו אני בלי איפור מבקשת בכל זאת את פניך

מכתב מרגש וגלוי לב של נועה ירון דיין לקב"ה, משמיע לנו את קולות השופר של אלול.

נועה ירון דיין , ט' באלול תשע"ג

אלוקים, יקר
אלוקים, יקר
פנימה יח"צ

אם מישהו היה יודע עליי כל מה שאתה יודע עליי, לא הייתי מסוגלת בשום אופן להסתכל לו בעיניים.

סביר להניח שהייתי עוברת למדרכה השנייה אם הייתי רואה אותו מתקרב. עושה את עצמי שקופה. אף פעם לא הייתי מתקשרת אליו ואף פעם לא הייתי עונה לטלפונים שלו. הייתי מתייסרת בלילות על עצם קיומו. הייתי מנסה לשכוח מה שאני יודעת שהוא יודע. מנסה לשכוח שהוא בכלל קיים.

אם הייתי יודעת שמתוכנן לי מפגש בלתי נמנע איתו, הייתי מחפשת כל דרך מילוט אפשרית.

אתה מכיר אותי. לפניי ולפנים. ומכיוון שאתה מכיר אותי, נתת לי חודש להתכונן למפגש הזה. עטפת את החודש הזה כולו במתיקות וברחמים. הכרזת בכל תדר שאתה כאן, ולא בתפקיד השופט כרגע. אתה מוכן למשא ומתן, שכן בא' בתשרי, איך שלא נסובב את זה, ייערך דיון על עצם הזכות לקיומי. 

והדיון יתקיים כך או אחרת. לא היית רוצה לקיים אותו בלעדיי. היית רוצה שאהיה שם כולי במצב תודעתי של גילו ברעדה. היית רוצה שאזכה. 

אבל לשם כך עליי לפגוש אותך ואת עצמי ולהסתכל לך ולי בעיניים. חודש זה לא הרבה מדי זמן בשביל תהליך הפשרה שכזה. 

אני לדודי ודודי לי. אנחנו מתקרבים, או יותר נכון, אתה מאפשר לי לצאת מהקיפאון שלי ולקרוא לך לבוא. להתמודד עם כל מה שדחקתי לפינות חשוכות והשתדלתי להתעלם מקיומו. להתמודד עם כל מה שרק אתה ואני יודעים עליי. איזו בושה. וכמה עזות צריך כדי לנסות להתגבר על הבושה ולפתוח פה. להתחנן לעזרה. להודות אגב כך בכל סעיפי האישומים. להגיד אותם בפה ולהרגיש את החרב ננעצת בלב. 

זו אני בלי מייק אפ. איזה בושות. זו אני המכוערת שצריכה להדליק את האור ולחשוף את כיעורה על מנת להינצל. זה שורף, תשאלו כל מכוערת. זה נורא ואיום. זה ה-ביזיון, ביזיון הביזיונות של חודש אלול. איך אני עדיין כמו שאני, מונחת בבור תחתיות. ולא שלא השתדלתי, השתדלתי מאוד. השתדלתי כפי יכולתי ויותר, ולא עלה בידי להיחלץ מן הבור. 

אמת. כמה קשה לי להסתכל לך בעיניים ולהודות. והמחשבות על היום שבו כולם יֵדעו לא מקלות על כל העסק. ביזיון. זכור כי עפר אנחנו. הפוך צדק לצדקה. אתה רואה פה מישהו שבאמת כשיר לעמוד למשפט? קבל את הלב השבור מחרפות. תגיד שהמעט שלי שווה לך משהו. אל תביט בפגמים הגלויים לפניך. אל תסתכל במעשים המהוססים והמעטים מדי.
 

הבט בשרשרת הדקיקה העוטפת את כל השנה שחלפה, מלופפת בכולה. שרשרת שחרוזה מכל רגעי הרצונות הטובים שהצלחתי לדחוק לתוך ימיי המעגליים והתועים. היו הרבה כאלה. רגעים שבהם רציתי להיות טובה וראויה. גם אם הם עדיין לא הפכו אותי לכזאת, הם המחאה שלי נגד הסוהר האכזר. הם רגעי השפיות שלי. 

הם השפיות שלי גם כשהם חולפים והולכים ואינם. גם בחשכת הלילה הם מזכירים לי שהיה מי שאמר שאם אפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. נראה שאין ברירה אלא לסמוך על זה. שנינו. וכך אני אמשיך להאמין באפשריות של הבלתי אפשרי לכאורה, ואמשיך לחלות פניך. ואתה, תסכים להאריך אפך ולו משום "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

ולא שאני מעזה להציע לך עסקה איתי, אין לי כזאת עזות באמתחתי. אני רק מבהירה לעצמי חלק קטן מעסקת הטיעון שנעשתה בעבורי לפני מאתיים שנה על ידי סנגור עז וחכם. אחד שרק אתה יכולת למנות לי בחינם, ולי אין שום אמצעים לשכור בעצמי את שירותיו. זו מתנה גמורה ממך. אצלך גם הצדק הוא צדקה, גם המשפט מלא מתנות חינם.

הסנגור הזה סלל כזאת מין דרך עוקפת, שמחברת את הארץ לשמים. ארץ כפשוטו. שמים גם.
אני רוצה להיות מאנשיו. אני רוצה לפסוע לאורכה של הדרך הזו עוד שנה. אני רוצה לא להתייאש ולהמשיך להאמין בלי טיפת ציניות בבלתי יאומן. להעז לקפוץ בתוך הבור ולצעוק: "הלו, תוציא אותי מכאן. אני כלואה בתוך עצמי, אבל אני רוצה לצאת. אני מאמינה שצריך לצאת. אני מאמינה שעוד אזכה לצאת". 

האמנתי כי אדבר. אדבר עד כי אאמין. אאמין עד כי אזכה לצאת. 
כי אתה מאמין בי. פלא פלאים. 

לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן