גם דלקת האזניים של הקטנים היא פיקדון יקר

ההצגה של חיי כבר בעיצומה. עכשיו זה לא הזמן לישון או למות. זה הזמן לאחוז בהם ולתפוס כל רגע ורגע. נועה מסכמת את 'תורת הנשים'

נועה ירון דיין , ט"ז בחשון תשע"ד

תורת נשים
תורת נשים
פנימה יח"צ
ישבתי אתמול ליד אותו שולחן עם אֵם שכּולה. הייתה שיחה. שתינו את אותם המים המינרליים. ישבנו על אותם כיסאות. ובכל זאת, מרחק של שמים וארץ היה ביני ובינה. הרגשתי קטנה וחלשה ליד העוצמה שקרנה ממנה. עוצמה שהיא קנתה בלילות של בכי וייסורים. לילות של דיונים סוערים עם השם יתברך על קטנותם של הנבראים חסרי האונים והדעת, מול מניעיו הנסתרים של הבורא. עוצמה שהפכה אותה כמעט לעל אנושית בעיניי. 

היא קברה בן, לא עלינו ולא על אף אחד מישראל. היא הייתה רוצה להיקבר איתו ביחד אילו יכלה. אילו מישהו היה שואל אותה. אבל כשם שהיא קיבלה את גזירת המוות של בנה, כך היא קיבלה על עצמה בלית ברירה את גזירת חייה שלה שממשיכים בכל בוקר בלי לשאול את דעתה. לא דיברנו על המוות. דיברנו על החיים. על כמה קשה לחיות אותם באמת באמונה. על החובה לחיות אותם.

חזרתי הביתה ועשיתי סיבוב בין המיטות של ילדיי הישנים להם בשלווה ילדותית חסרת דאגות. 

כיסיתי, ליטפתי, נישקתי, בכיתי. והיה לי הרהור תשובה חזק וצורב. האם חייבים לפגוש את המוות על מנת להעריך את החיים? איך אני מרשה לעצמי לעבור עוד יום ועוד אחד בעיוורון רגשי וקהות מחשבה? בלי דעת? 

רוצה לאהוב אותם כמו שראוי. לחיות איתם כל יום באמת, לא להעביר איתם את הזמן עד למקלחות ולארוחת הערב. לא לסמן וי על מטלות יומיומיות כמו לשחק איתם, להקשיב להם באמת, אלא להעריך את הזמן היקר שניתן לי במחיצת הנשמות היקרות האלה.

לא רוצה לבהות על חיי תוך כדי שהם חולפים. רוצה לחיות אותם באמת. באהבה, בחמלה, בשמחה ובאמונה. משתוקקת לחיים אמיתיים. חיים עם דעת. חיים של נתינה בלי התחשבנויות ופנקסנות רדודה עם הקדוש ברוך הוא ואיתם. רוצה לא לשכוח שהם פיקדון בידי. יקר מאין כמוהו. יהודים קטנים שניתנו לי למשמרת ואני מעירה אותם בבוקר בקוצר רוח, ומשכיבה אותם בחוסר סבלנות. 
למה? כי הכלים והכביסה והעבודה והשחיקה והקושי הפיזי והחלומות שלי שצריכים לחכות עד שהם יואילו בטובם לגדול ולהתחתן, ואני ואני ואני ואני. כמה קטן. כמה אנוכי ומצומצם. כמה חבל.

ראוי להתפלל על זה יום יום. לבקש לא לשכוח את חד פעמיותם של הימים ואת זריזותו של הזמן.

עמדתי מול המראה והסתכלתי על עצמי. עוד מעט בת ארבעים. כבר לא ילדה ועוד לא מבוגרת. עדיין מסרבת באיזשהו מקום להפנים שהחיים כבר התחילו. זו לא חזרה, זו ההצגה בעיצומה.

רבי נחמן מברסלב אמר: "יש אדם הישן שבעים שנה". והשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. תתעוררי, לחשתי לעצמי, רוב ימייך עוברים עלייך בשינה. בתרדמת. בערפול חושים.

הרי עוד כמה רגעים יתחילו לראות את הזמן שעבר עלייך בבירור. הקמטים הרי בלא ספק יגיעו, השאלה אילו מין קמטים הם הולכים להיות. האם הזמן יצייר על פנייך קמטי צחוק והתפעמות, או שמא קמטי עלבון קטנוניים ועצובים. זה תלוי רק בך. תבחרי להיות. תבחרי להאמין. תבחרי לגדול. תבחרי לגדל. תבחרי להיות אדמה פורייה הנותנת מעצמה בשפע בלי לבקש לעצמה תמורה. תבחרי לחיות את הזמן מעל לזמן. את הקטן מעל לקטנות. תפנימי, זה גז חיש ונעופה, וזה קורה ממש כאן ועכשיו. לא מחר, לא אחרי החגים, לא בקיץ הבא, לא כשתבוא הגאולה, רק כאן ועכשיו. 

זו תורת נשים. סיר מרק ירקות. קציצות בשר ברוטב. שיעורים בחשבון. מבחן בתנ"ך. תפרחת חיתולים. דלקת אוזניים. נעלי צעד ראשון. טבעות בשיניים. רשימת קניות. מסיבת חומש. אסיפת הורים. הכיור הבשרי אחרי שבת. 

אישה אחת קטנה ומאמינה נגד כל העולם. את לוחמת, אל תשכחי. תחזיקי את חרב התפילה חזק ביד. לא זמן לישון עכשיו, לא זמן למות. בשביל לישון עוד יהיה לנו שפע של זמן.

לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן