האישה שנחלצה לעזרת הזוג שרנסקי ואסירי ציון

חופשה זוגית ברוסיה, הפכה למשימת חיים. איניד וורטמן במסמך אישי היסטורי נדיר ומרגש על תרומתה לאסירי ציון

הילי מויאל , י"ז בחשון תשע"ד

נתן שרנסקי
נתן שרנסקי
ויקיפדיה
עם לידת בתי הבכורה ומעבר בגיל מאוחר יחסית מחיים שקטים ועצמאיים להתמסרות הטוטאלית שיש באימהות התחלתי להכיר מחדש את אמי. 
 
באחד הערבים שבהם בתי צרחה מכאבי גזים ומצאתי עצמי מקפצת איתה בזרועותיי ברחבי הסלון, היה רגע שחשתי שהתאים שבגופי נושאים לא רק את זיכרונות חיי האישיים אלא גם את רגעי השמחה, הכאב והקושי של אמי, של סבתי וכן הלאה. אז הרגשתי לראשונה שאני חוליה נוספת בשרשרת דורות ארוכה ושאבתי כוחות מאותם שורשים עתיקי יומין. באותו רגע הבנתי לראשונה את עומק החיבור ביני לבין אימא שלי, ומאז הקשר רק הולך ומתעצם. 

עם השנים אני לומדת להוקיר את דמותה של אמי, להבין שהנתינה האינסופית ומסירותה לעם ישראל אינן מובנות מאליהן. כשפעם פניתי לאביטל שרנסקי בבקשה לראיין אותה היא אמרה לי: "תראייני את אמך. היא עשתה כל כך הרבה בחייה וראויה לכך!". אמנם התאכזבתי שאביטל סירבה להתראיין, אבל היא פקחה את עיניי לראות שלצדי ניצבת כל השנים גיבורה שקטה וצנועה שכל חייה מוקדשים למען מי שנתון בצרה. 

אסתר ליבה הוא שמה העברי של אמי שגדלה בארצות הברית בשמה הלועזי, איניד. היא נולדה בפרברי ברוקלין שבניו יורק, בסביבה יהודית מגוונת. יחד איתה התגוררו הוריה, אחיה, סבתה ואחי סביה, שהפך לחלק מהבית מאז נפטר אחיו בגיל צעיר. "סבתי הייתה תופרת לנו את כל בגדינו ודוד שלי בנה משחקים. זה היה בית מאוד חם, ולמרות שהוריי היו מאוד עסוקים סבתי ודודי תמיד היו שם לקבל את פנינו עם המון אהבה", נזכרת אמי בילדותה. 

סבתי, פלורנס פישמן ע"ה, למדה דרמה וספרות אנגלית וביימה הצגות בבית ספרה של אמי, 'ישיבה פלעטבוש'. אביה, שגדל במשפחת מהגרים ענייה, עבד קשה מגיל צעיר וחסך כסף כדי להגשים את חלומו ללמוד רפואה. 

בשנות המלחמה, אותן שנים שבהן גם אמי הגיחה לאוויר העולם, סבי, יעקב פישמן שירת כרופא בצי האמריקני ונעדר למשך תקופות ארוכות מהבית. סבי היה נצר לחסידות קרלין, אך למרות שבביתם שמרו כשרות ושבת בעקבות ההחלטה לשלוח את ילדיהם לחינוך יהודי דתי, ברבות השנים חדלו משמירת מצוות.

אחרי התיכון פנתה אמי ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטה, ולאחר מכן למדה לתואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. "בשלב מסוים דוד שלי שחי איתנו חלה בדלקת פרקים חריפה, וכתוצאה מכך פיתחתי רגישות ורצון לעזור למי שנזקק לסיוע. לכן התעניינתי בתחום של עבודה סוציאלית רפואית. עם סיום לימודיי ובמשך שנות נישואיי הראשונות עבדתי בבית לאנשים עם מוגבלויות שונות", היא מספרת.



הטיסה משנה את הכיוון

בשנת 1973, לאחר נישואיה לאבי ולידת שני בניהם, כשהקטן היה בן שנתיים, הם נתקלו במודעת פרסום על נסיעה זולה לרוסיה. מאחר שלשניהם היו שורשים שם ולאור המחיר המוזל הם החליטו לנצל את ההזדמנות לחופשה זוגית. איניד, שראתה את שליחותה בעולם בעשיית חסד, אמרה שההצדקה היחידה מבחינתה לנסיעה כזו זה רק אם יוכלו לעזור ליהודים שנמצאים שם. 

באותה עת הם ידעו מעט מאוד על מצב היהודים בברית המועצות, וגם לא יכלו לצפות באיזו מידה נסיעה זו תשפיע על המשך חייהם. 
"הנסיעה הזאת שינתה את חיינו מקצה לקצה מאז ועד היום. צעדנו בשבת לבית כנסת שהיה לא פעיל אבל מחוצה לו פגשנו חבורת מסורבי עלייה שקבעו שם את מקום מפגשם. חוקית הם הסתכנו במאסר אם היו נכנסים לבית הכנסת ולכן הם נפגשו בחוץ בחשאי. זה היה מין מועדון חברתי בלתי פורמלי. זאת הייתה ההזדמנות השבועית שלהם לתקשר זה עם זה ולפגוש תיירים מבחוץ".

באיזה מובן המפגש הזה שינה את חייכם?
"פגשנו שם אנשים בגילנו וקיבלנו המון השראה מהאומץ שלהם, מהתעוזה שהייתה להם בתוך סביבה מאוד עוינת שדיכאה את היהודים. התמלאנו תחושת הערצה מלראות איך למרות כל הקשיים שהערימו עליהם והסכנה שנשקפה לחייהם, הם המשיכו לשמור על זהותם היהודית בסתר ונלחמו על האפשרות לעלות לארץ. זאת חרף העובדה שהממשלה הסובייטית מנעה מהם את הגשמת חלומם לחיות בישראל".

תחת המשטר הקומוניסטי בברית המועצות כל השתייכות דתית או לאומית בטלה ובמשך שנים רבות הממשל אסר על לימוד עברית ושמירת מצוות. אסור היה להתפלל בבית הכנסת, ואף בתי הספר היהודיים נסגרו. במקביל לכך הממשלה פעלה בדרכים שונות לפגוע ביהודים: מנעו מהם לעבוד במשרות ציבוריות, פיטרו אותם ללא סיבה ועקבו מקרוב אחר כל פעולותיהם. 

נוסף על כך הממשלה הידקה את האחיזה על הגבולות ומנעה מרבים יציאה מתחומי המדינה. חלק ממסורבי העלייה הפגינו נגד עיכוב יציאתם מתחומי רוסיה ונאסרו, חלקם הוגלו למקומות נידחים ולמחנות כפייה. היו גם שאושפזו בעל כורחם במחלקות פסיכיאטריות תחת אבחנות רפואיות כוזבות. 

אותה קבוצת "רפיוזניקים", מסורבי עלייה, שאיניד וסטוארט פגשו באותו יום קיץ של ראשית שנות השבעים פקחה את עיניהם למתרחש בברית המועצות, ומאותו רגע הם לא יכלו להתעלם ממה שידעו.

"פגשנו כמה פעמים נוספות את אותה קבוצת יהודים, והחלטנו לנסוע ללנינגרד לפגוש מסורבי עלייה נוספים. האומץ שלהם לקשור את גורלם בישראל למרות הדיכוי הקשה השפיע עלינו עמוקות, והחלטנו שעם שובנו לארצות הברית נפעל בכל המרץ לסייע בידי אחינו בברית המועצות", נזכרת איניד. "הבנו שאם הסבים והסבתות שלנו לא היו עוזבים את רוסיה יכולנו להיות באותו מצב, והרגשנו אחריות עצומה לעזור להם לצאת מברית המועצות ולחיות כיהודים חופשיים בארץ ישראל". 

לאחר שהזוג הצעיר שב הביתה, הם הפכו להיות פעילים והיו חדורי מטרה - לעורר את התודעה העולמית למתרחש ברוסיה ולשמור על קשר עם אותם מסורבי עלייה ואסירי ציון ובני משפחותיהם. איניד, שבאותה תקופה עבדה כעובדת סוציאלית, וסטוארט ז"ל, שהיה עורך דין, מצאו זמן להתנדב שלוש או ארבע פעמים בשבוע. הם הרצו במקומות שונים במטרה להשפיע על אנשים שיפעלו למען מסורבי עלייה ואסירי ציון. 

"הצענו לאנשים שיכתבו להם, ביקשנו שישלחו עצומות לממשל האמריקני כדי שאלו יפעילו לחץ על הממשל הסובייטי שייתנו למי שרוצה לעזוב את האפשרות לנוע בחופשיות. התחלנו יחד עם פעילים נוספים לארגן הפגנות תחת הכותרת 'שלח את עמי' ואני גם הייתי אחראית על מאבקי הסטודנטים. בנוסף לכך, שידכנו בין משפחות יהודיות בארצות הברית למשפחות מסורבות עלייה. אלו יצרו איתם קשר, תמכו בהם וסייעו להם", מספרת איניד על ראשית המאבק. 

קסם על הק.ג.ב.

לאט לאט נסחפה משפחת וורטמן יותר ויותר אל תוך המאבק של יהודי ברית המועצות. אפילו הילדים לקחו חלק בהפגנות. סטוארט הפך לראש המועצה המאוחדת למען יהדות ברית המועצות בפילדלפיה, עיר מגוריהם, ולאחר מכן התמנה לראש הארגון הלאומי. בני הזוג גייסו כסף למען משפחות כדי להחזיק אותן במשך מספר חודשים, עד שהממשלה הרוסית התחילה לדרוש מיסוי גבוה על העברת כספים. 

"כעבור שבעה חודשים נסעתי שוב לרוסיה. בשלב הזה הרגשתי שיש לי יותר ידע ויכולת לסייע. נסעתי לארבע ערים שונות ופגשתי המון מסורבי עלייה. הבאתי איתי ספרים ללימוד עברית, ספרים על ישראל ועל ההיסטוריה של עמנו, ספרי יהדות וספרי קודש. כמובן שאת הכול העברנו בחשאי וחלק מהדברים הוחרמו. 

"בנוסף לכך הבאתי איתי דברים שיוכלו למכור כדי להרוויח קצת כסף - ג'ינסים, מצלמות, מכשירי הקלטה וחפצים נוספים. מאחר שברוב הדירות הק.ג.ב. דאגו לצותת לשיחות שהתנהלו בבית, לפעמים התקשורת הייתה באמצעות 'לוח קסם'", היא נזכרת.
איניד חזרה לברית המועצות כמה פעמים נוספות אחרי ביקור זה, ובאחד הביקורים אפילו סחבה במזוודה אוכל כשר שידעה שקשה למצוא בחלק מהמקומות. 

לא עבר זמן רב עד שבני הזוג חשו שלא ייתכן שהם עוזרים לאחיהם ברוסיה הרחוקה להגיע למקלט ולבית היחיד שיש לעם היהודי ואילו הם עצמם חיים בארצות הברית. "למרות שגדלתי עם חינוך ציוני לא חשבתי על עלייה לישראל. אבל כשראינו כמה ישראל משמעותית לאותם סירובניקים ולנו הייתה בחירה חופשית ויכולת לבוא לארץ, לקחת חלק במקום החיוני לקיומנו כעם - החלטנו לעלות".

בשנת 1975 נסעה משפחת וורטמן לביקור בארץ, כאן פגשו את אביטל שרנסקי, אשתו של אסיר ציון לשעבר נתן שרנסקי, שהיה דוברם של מסורבי העלייה. "בילינו עם אביטל שעות רבות וגם עשינו שבת יחד. החלטנו לעזור לה בכך שנעביר קלטות בינה ובין בעלה. בשמחת תורה שנה לאחר מכן פגשנו גם אותו. הוא הכין לה קלטת שהעברנו בחזרה אליה".

במרץ 1977 נתן שרנסקי נעצר והואשם בהאשמות שווא. קצת יותר משנה אחר כך הרשיע אותו בית המשפט בבגידה ובריגול למען ארצות הברית ונגזרו עליו שלוש עשרה שנות מעצר, חלקן רוצו בבית סוהר וחלקן במחנות עבודה בסיביר. את ספר התהילים שהחזיק אצלו כל אותן שנים הוא ממשיך לשאת עמו, שכן בזכות האמונה והתשוקה שלו לעלות לארץ שרד את הגלות. 

בחודשים שקדמו לעלייתם לארץ, פעלו איניד וסטוארט יחד עם פעילים ברחבי ארצות הברית בכל המישורים כולל במישור המדיני כדי להפעיל לחץ עולמי על ממשלת רוסיה. "לאט לאט הצלחנו לגרום לכך שזה הפך לנושא בוער בשולחן הקונגרס האמריקני. אחד הרגעים המשמעותיים היה כשסנטור ג'קסון מוושינגטון אימץ את הנושא ללבו והציע הצעת חוק לפיה ארצות הברית תגביל את המסחר עם מדינות קומוניסטיות אלא אם יאפשרו חופש הגירה".

הכתבה המלאה בגליון "חשוון" של פנימה

כותבת השורות עם אמה איניד "איילת השחר"

לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן