האש שלי
אמסטרדם והעיר חריש בוערות

היא הלהטוטנית המדליקה ביותר באזורנו שלא מפחדת מאש. "נתתי לה פשוט לפרוץ החוצה", היא מתארת בעוד היא כורכת עצמה בלהבות. פנימה.

איילת כהנא , ט"ז בכסלו תשע"ד

האש שלי
האש שלי
פנימה יח"צ

כששומעים את צמד המילים "להטוטנית אש" בדרך כלל חושבים על אישה איתנת מראה, אולי מקושטת בבגדי מופע. ממש לא ציפיתי למראה של רבקה נתלי (וזו אינה טעות כתיב) - בחורה דקיקה ועדינה שלראשה מטפחת, דוחפת עגלה עם שני זאטוטים ברחובות העיר חריש.  

את עדינה וקטנה. הייתי אומרת שקצת סותר את המציאות הנראית לעין שתצא ממך אש.

"כן?" היא מתפלאת, "זה דווקא לא נראה לי קשור. אני רואה את זה כסוג של ריקוד, ואולי זה יותר מתחבר למראה שלי. זה בא אצלי ממקום של תנועה ואומנות, לאו דווקא מבּעֵרה פנימית". 
נתלי רבקה בז'רנו, נשואה פלוס שניים ואוטוטו בת שלושים, נולדה וגדלה במרכז תל אביב, כמה מטרים מדיזנגוף סנטר, בבית חילוני מאוד. הכי חילוני שיש. 

"ההורים שלי הגדירו את עצמם אתיאיסטים", היא מספרת. "בתור ילדה, כשהייתי שואלת שאלות כמו 'האם יש אלוקים', הם אמרו לי: 'אנחנו לא מאמינים בדברים הללו'. לא הייתה אצלנו שבת או שום גינוני מסורת אחרים, ברמה כזאת שלא הכרתי מהו סידור. הייתה לי חברה שהיה לה תמיד סידור בתיק, ואני הסתקרנתי ושאלתי אותה 'מה זה, תנ"ך?'. "גם לא ידעתי שיש בכלל הבדל בין יהודי לגוי. חשבתי שהלאום של כל אחד בעולם הוא לפי המדינה שבה הוא חי. יהודי הוא מישראל כמו שצרפתי הוא מצרפת. מעולם לא שמעתי את המושגים הנכונים". 

נתלי מספרת שהיא מעולם לא פגשה אנשים דתיים. "פעם אחת הלכנו לסעודת שבת אצל חבר של אבא שלי שהיה מסורתי, אבל מעבר לזה לא הכרתי. באיזשהו שלב אימא של חברה שלי חזרה בתשובה, וכולנו פירשנו את זה כ'עוד מישהי שהשתגעה'. 

"הבתים אצלנו היו כמו בטלוויזיה", היא אומרת בקיצור, "עם גירושין, עם בגידות. ממש אופרת סבון. במיוחד בבית הספר שבו למדתי. חלק מההורים של התלמידים היו שחקנים ואנשי בוהמה, עם אלכוהול וסמים שמתגלגלים בבית. הסיפורים כואבים, אבל לא הכרתי שום דבר אחר. אלה היו החיים".

"היה לי קשה במקום שגדלתי בו", היא מציינת, "או שצוחקים על החולשות שלך, או שאתה מצטרף לאלה שמתעללים באחרים. אני העדפתי להיות בצד שרומסים אותו ולא בצד שרומס. רק כשהתבגרתי יכולתי לראות בזה משהו טוב. איזו הצלה זו הייתה".

מדוע?
"כי מתוך החושך והבדידות התחיל החיפוש".

תודה על כל מה שנתת

גולת הכותרת של תקופת החושך הזאת הייתה הגירושין של הוריה. נתלי הייתה בת ארבע עשרה, אחות בכורה לשני אחים. "התרסקתי באותה תקופה", היא מספרת, "לקח להורים הרבה שנים להגיע לגירושין, וגם אחרי שהם נפרדו אני הרגשתי כמו ציר מקשר שמנסה לגשר ביניהם ללא הצלחה. בגיל שש עשרה הגעתי למסקנה שאני לעולם לא אתחתן, ומצד שני התחלתי לשאול את עצמי 'אז מה כן?'. 

"מבין כל השאלות והתשובות הגעתי למסקנה אישית שהחיים בעיר של בטון ולכלוך והאוכל התעשייתי הם בגדר לא טוב, והטוב הוא טבע ועצים. מאוד רציתי לצאת מהלחץ של העיר, אבל הייתי ממש חסרת ביטחון ולא היה לי עם מי. כל החברים שלי היו עירוניים והיה להם טוב עם זה. לא ידעתי איך להתחיל משהו חדש לבד. זו תקופה שאפשר להגיד שהתחילו בתוכי הרהורי תשובה".

מדוע קוראים לך נתלי, בתי"ו?

"ההורים שלי רצו לקרוא לי נטלי, רק שהחליפו את הטי"ת בתי"ו כדי שתהיה לזה בעברית משמעות של נתת לי".
אבל את אומרת שהם לא האמינו שיש אלוקים שנתן להם."זה באמת מוזר. אולי משם הכול התחיל", היא צוחקת.

שלום, אני נוסעת

נתלי מספרת על מתנה שקיבלה בגיל שמונה עשרה, מתנה שבדיעבד שינתה את חייה. היא לא התגייסה לצה"ל ושוחררה על סעיף עודף כוח אדם. כשהתחילה לברר על שירות לאומי ויציאה מהעיר, הגיעה ההפתעה. 
באותה תקופה היו כל מיני דיבורים על מלחמת עולם שעוד מעט תהיה, אולי בגלל התמוטטות מגדלי התאומים בארצות הברית וההסלמה בפיגועי הטרור בארץ. אימא של ידיד של נתלי הייתה חרדה לחיי בנה, והיא החליטה לשלוח אותו לאירופה. מכיוון שהיא הייתה חרדה גם מהעובדה שהוא ייסע לבד, היא קנתה עוד כמה כרטיסי טיסה גם לחברים שלו, ונתלי הייתה ביניהם.

מנקודה זו השתנו חייה מן הקצה אל הקצה. "עלינו על מטוס לאמסטרדם עם כרטיס חד כיווני, ושם ממש נפתח לי הכול. בתוך יומיים גנבו לנו את כל מה שהיה לנו באכסניה ונשארנו בלי כלום. בלי בגדים, בלי כסף לאוכל. לא הייתה לנו ברירה והתחלנו לנגן ברחוב. שם התחילו ניצני הופעות הרחוב שלי. התפרנסנו יפה", היא צוחקת. "היינו מאושרים. הרגשנו שמשהו טוב קורה לנו, שאנחנו מקבלים מהות. הנגינה ברחוב התפתחה למופעי ג'אגלינג".

רבקה בפעולה איילת השחר

איפה למדת את זה? 

"הייתה תקופה שזה היה פופולרי בארץ ואני ואחי הקטן קנינו לנו והתאמנו בבית. ידעתי רק את הבסיס, ובאמסטרדם ממש התמחיתי אצל אומני הרחוב שנעשינו חברים שלהם. יש באמסטרדם פארק שכל הג'אגלרים מתאספים שם, מתרגלים ומלמדים זה את זה. בארץ, למשל, זה ככה בחוף הצוק בתל אביב. היום יש לא מעט חוגים ובתי ספר לקרקס, אבל בתקופה ההיא, בתחילת שנות האלפיים, העסק היה לבודדים.

"כדי לצבור ביטחון בג'אגלינג הייתי נוסעת לבד לפסטיבלים, והנסיעות הללו התפתחו לטיול ברחבי אירופה. הציר המרכזי של הטיול הזה היה יומן שכתבתי, שהיה בדיעבד התבודדות. הרבה תפילות ובכי הוצאתי בתוכו, וזה פתח לי המון. התחזקתי באמונה בטיול הזה. ראיתי המון השגחות".

כמו מה למשל? 

"באופן כללי בכל מקום שהגעתי אליו כולם התעניינו בישראל. היו לי ראסטות, ואנשי ראסטות מתחברים עם אנשי ראסטות אחרים. אז איזה ראסטה-מן אחד ששמע שאני ישראלית קרא לי ואמר: 'את מישראל? אז את בטח מכירה את התנ"ך טוב'. הוא ממש התלהב לשמוע שאני מישראל. כשהגענו לצרפת ואמרנו שאנחנו מישראל היו מנשקים לנו את הרגליים". 

אף אחד לא דאג לך בארץ? 
"בהתחלה אבא שלי קפץ לראות שהכול בסדר. היה לי טלפון נייד מאוד ישן ולפעמים הייתי מדברת איתם. לא הייתה להם ברירה. הם ממש גרמו לי לברוח. אבא שלי ואחי הגיעו לשבוע. הם ראו אותי כל כך זורחת והיו בהלם. ראיתי שהם לא מאמינים למה שהם רואים. הוא השאיר אותי שם ואמר לי באמון מלא: 'מה שאת עושה זה טוב. תמשיכי'". 

נתלי התגלגלה מפה לשם בטרמפים ברחבי אירופה. היא הגיעה לאיטליה, לספרד, ליוון ולבולגריה. "נסעתי לפסטיבלי ריינבו - פסטיבל שנודד בין מדינות. התחברתי לטבע ולרוחניות ולא הייתה לי מסננת - כל רוחניות הייתה טובה בעיניי. התנסיתי בכל מיני דברים, אבל ה' שמר עליי". 

אחרי שנה אביה יצר איתה קשר וביקש שתגיע ארצה לבר המצווה של אחיה. "לא הייתה עלייה לתורה או משהו כזה, אבל הייתה סעודה למשפחה. אבא שלי קנה לי כרטיס וחזרתי לארץ לביקור". 

הצרפתי החמוד

רבקה נתלי הייתה בטוחה שהיא מגיחה לביקור קצר בארץ ומיד חוזרת לאירופה - לנופים, לרוח ולפסטיבלים. "חזרתי לארץ והכול היה ממש אחר. היו לי הרבה חברים ישראלים מהטיול. היה לי כיף לחזור ממקום חדש, פתוח. התחלתי לאט לעכל את כל מה שעבר עליי באותה שנה. אם לפני הטיול לא ידעתי מה ההבדל בין יהודי לגוי, בחו"ל ממש הרגשתי אותו. בלי להאמין או משהו כזה, פשוט ברמת החוויה. 

"הייתה תקופה שניסיתי בכוונה תחילה לא להיות עם ישראלים, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לדבר עם הגויים. יש שלב של עומק שהם לא עוברים אותו. הייתי מתבוננת על זה בפליאה. הגעתי לטיול בקטע של להכיר תרבויות אחרות, ובסופו של דבר רציתי להיות רק עם ישראלים. אז, בארץ, התחיל להתחבר לי כל הפאזל. חברה מאוד טובה וידיד טוב חזרו בתשובה, והם לקחו אותי לשיעורים".

מאיפה הגיע השינוי? 

"לאט לאט זה נפתח. בהתחלה מאוד התנגדתי. כל התרבויות של המזרח נראו לי מאוד יפות והיהדות הייתה בעיניי נחלתם של זקנים, לא מגניבה בכלל. שאלתי את עצמי: למה, מכל המקומות בעולם, זרקו אותך דווקא לכאן? לא היה לי מושג מה זה יהדות, אז אמרתי לעצמי: אהיה פוליטקלי קורקט ואלמד ואטעם גם מזה. ככה זה התחיל". 

נתלי התחילה לעבוד במלצרות בתל אביב, במטרה לחסוך כסף לנסיעה להודו. "אחרי העבודה הייתי קופצת לשיעורים של הרב בזאנסון במרכז הינדיק שהיה צמוד לעבודה שלי, בשיינקין. לא ידעתי אז מי זה הצרפתי החמוד הזה", היא אומרת בחיוך כשהיא מתייחסת לרב בזאנסון. 

"הייתי מגיעה לשם עם ראסטות ומכנסיים. הרב לימד סיפורי מעשיות, והסיפור הראשון שלמדתי היה 'הלב והמעיין'. אמרתי לעצמי: מה? זה יהדות הסיפור הזה?! זה ממש מקסים וציורי!".

מה לדעתך קירב אותך במקום הזה? 
"המקום עצמו מקסים והחמימות התגלמה שם בקומקום של תה ועוגה שהיו מונחים על השולחן. זה התאים מאוד למצב שהייתי בו באותו זמן. הרגשתי שם בבית, וקיבלו אותי בברכה גם אם הייתי מתחילה לשיר. היום, כשאני נזכרת בזה, זה ממש שיעור בשבילי על איך מקרבים מישהו. צריך נטו לקבל אותו כמו שהוא. להגיד לו: כמו שאתה ומי שאתה זה אחלה וזה טוב. משם אפשר להמשיך הלאה".

ה"השגחות" המשיכו. "ההורים שלי היו בהליכי גירושין, ופתאום בשבוע של פרשת משפטים הם החליטו ללכת לבית דין רבני. זה היה הזוי. זה היה הדיון האחרון של אותו דיין לפני הפנסיה, והוא אמר להורים שלי שהוא רוצה שהדבר האחרון שהוא עושה בבית הדין יהיה טוב. כך הוא שכנע אותם להגיע לפשרה ולסיים בפרשת משפטים את כל המלחמות הללו". 

מפה לשם נפרדה נתלי מהראסטות והתחילה לברך, "הייתי מברכת על הכול 'שהכול נהיה בדברו'...", ובינתיים התכניות שלה השתנו. "סיימתי לחסוך בשביל הטיול להודו, אבל בינתיים חלחלו לי דברים ששמעתי ולא שמתי לב. שאלתי עצמי: מה את מחפשת בהודו? טבע? שקט? יש הרבה אזורים בארץ שיש בהם שקט וטבע. כך קרה שעברתי לגור באמירים שבגליל". 

באמירים היא מתארת תקופה של ניסים והשגחות...

הכתבה המלאה במגזין "פנימה" לחודש כסליו;  לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן