הרבנית ברכה קאפח ע"ה, כלת החסד

אתמול הלכה לעולמה מי שהקדישה את חייה למפעל חסד עצום. "פנימה" ערך ראיון נדיר עם הרבנית ע"ה באלול תשע"ב. לפניכם הכתבה במלואה.

רות עזריה , כ"ד בכסלו תשע"ד

כלת החסד
כלת החסד
פנימה יח"צ

חייה של הרבנית ברכה קאפח בהחלט לא שגרתיים: 
חתונה בגיל אחת עשרה, אינספור מעשי חסד, הקמת מפעל רקמה בעל שם עולמי, תמיכה בבעלה הרב יוסף קאפח וקבלת פרסים רבים, ביניהם פרס ישראל על פועלה

הרבנית ברכה קאפח ע"ה פנימה יח"צ

בשיטוט בשכונת נחלאות הירושלמית אני מחפשת את רחוב לוד 12. אחד העוברים והשבים מעיר לי שכבר לא קוראים לרחוב בשמו הקודם אלא רחוב הרב קאפח. לבסוף אני מגיעה לביתה של הרבנית. הרבנית קאפח, כבר קרובה מאוד לגיל תשעים, פותחת בעצמה את הדלת. למרות גילה המופלג ובלי לשאול יותר מדי שאלות ולמרות הפצרותיי שאין צורך, היא הולכת למטבח ומכבדת אותי בשתייה. היא מתנצלת על מה שנקרא בעיניה איטיות: "עברתי ניתוח לב לפני שלושה חודשים", היא מסבירה, "אני עדיין חלשה. לפני כן הייתי שוחה והיום אסור לי לשחות. טוב, זה מה יש", היא נאנחת.

בדירה הקטנה והמטופחת תלויות תמונות רבות שמספרות חלק מסיפור חייה. מאוחר יותר היא תסביר לי שאת חלקן קיבלה מאנשים שעזרה להם. בסלון תמונת הסב, הרב יחיא קאפח, הרב הראשי של תימן. בוויטרינה היא מראה לי את עבודות הצורפות המרשימות שבעלה הרב יוסף קאפח יצר עוד לפני שהחל ללמוד לרבנות. אחר כך הקפיד הרב להוציא ספרים בהוצאה עצמית ובכך להרוויח את לחמו שלא על ידי תמיכת אחרים. בחדר אחר תמונות גדולות של בני המשפחה וצאצאיהם יחד עם תמונות של כלות מקושטות באלפי חרוזים ורקמות שתפרה ורקמה בעצמה. בעשרים ושתיים ארצות ביקרה, ובחלקן הציגה את עבודותיה הייחודיות. אנשי ציבור ותרבות מפורסמים התכבדו בנוכחותה, כמו למשל עפרה חזה שעִמה נסעה לברזיל. בחדר אחר היא מראה לי את החפצים שהביאה מתימן. ומכיוון שכבר לא נותר מקום על קירות הבית, עשרים וחמש תעודות ההערכה שקיבלה מגורמים חשובים ביותר, ביניהם פרס ישראל לשנת 1999, תלויות במטבח.

כמו אחים

בגיל שנה התייתם בעלה של הרבנית, הרב יוסף קאפח, מאביו, ובגיל חמש נתייתם מאמו. סבו הרב יחיא קאפח, שהיה רב ראשי בתימן, לקח אותו לו לבן ולימדו תורה. 

"כשהיה בן ארבע עשרה הוא התייתם מסבו", מספרת הרבנית. "השלטונות התימניים גייסו אותו לצבא כפי שהחוק התימני חייב והיה חשש גדול שיאסלמו אותו. כל הקהילה חשבה איך אפשר להציל את בן הרב קאפח, שהרי הוא לא סתם עוד אדם, והועלה הרעיון לחתן אותו ובכך לבטל את גזירת הגיוס. הציעו לו כמה בנות והוא לא רצה אף אחת, רק אותי", היא מחייכת. "בסך הכול הוא הכיר אותי מילדות. אנחנו בני דודים. אימא שלו ואבא שלי אחים", היא מסבירה.

הרבנית ברכה הייתה אז ילדה בת אחת עשרה, גיל צעיר לחתונה אפילו בתימן משום שבדרך כלל הגיל היה חמש עשרה ומעלה. היא לא כל כך הבינה מה המהומה. "כששאלו אותי אני לא אמרתי כלום. לא כן ולא לא, הייתי עוד צעירה ולא הבנתי מה הכוונה. המשפחה סידרה את הכול".

זה לא היה הלם לילדה כל כך צעירה להתחתן ולהיכנס לחיי משפחה?

"לא. היינו כמו אחים. הסתדרנו טוב מאוד, הרי הכרנו כל הילדות ושיחקנו יחד. במשך הזמן ה'חברותא' התפתחה ורק בגיל ארבע עשרה ילדתי, כך ששנתיים היינו 'חברים'.

"היו לנו חיים טובים, היינו עשירים ממש. היה לנו בית כנסת גדול, בית גדול, כל טוב ד'. יום אחד, אחרי שכבר נולדו לנו שלושה ילדים, הרב אמר לי: את יודעת, עוד שבועיים אנחנו נוסעים לארץ ישראל. הייתי בהלם. אמרתי לעצמי: מה? הבית שלנו מלא כל טוב, לכל חג ושבת היה לנו סטים נפרדים של כלים וחפצים, לא חסר לנו כלום. באותו היום הלכתי לבית כנסת, פתחתי את ההיכל ובכיתי עד ששבעתי. לא ידעתי מה אפשר לקחת, איך אפשר לעזוב את הכול?! שכחתי צרור קטן של תכשיטים ועוד הרבה דברים כשעזבתי", נזכרת הרבנית בגעגוע.
"האמת שנסענו כמו מלכים. היו לנו חמישה מלווים ולכל אחד הייתה פרדה. שמנו ארגזים לילדים משני הצדדים. הגדול, דוד, היה בן שש והקטן היה בן שלוש. נסענו נסיעה יפה מאוד". 

לא היו שודדים?

"לא, כמו נסיכה נסעתי. כשהגענו לעַדן, ראש הממשלה שמע עלינו וכיבד אותנו בגלל הייחוס של בעלי. שהינו שם חודשיים אבל היו לנו שם הרבה בעיות. הסבתא שנסעה איתנו הביאה איתה צרור מטבעות זהב, היא רצתה לשים את הצרור על הברכיים שלה. לא יודעים מה קרה, אם נפל או נגנב, אבל הצרור נעלם. שלושה מטבעות זהב נשארו לי למזכרת.

"אחר כך הסבתא והילד שלי נפטרו. הוא כולו פרח", היא מספרת על בנה. "לקחנו אותו לבית החולים אבל תוך ארבעה ימים הוא נפטר. שהינו בעדן חודשיים".

השנה הייתה שנת 1943 לפני קום המדינה. ראש הממשלה נתן למשפחת קאפח סוויטה באונייה שנסעה לארץ ישראל. את האוכל לקחה הרבנית מהעיר. "למרות שהגיע לנו אוכל מהאונייה לא סמכתי על הכשרות, לכן הייתי שופכת אותו לשירותים או מחלקת אותו לאנשים אחרים. לקחנו הרבה צלי בשר וב"ה לא חסר לנו כלום. אחרי שלושה עשר יום באונייה הגענו לארץ ישראל".

בישראל ערכו למשפחת קאפח מסיבה גדולה, והשר ישראל ישעיהו-שרעבי, שלמד אצל הסבא, טיפל בהם. "אחרי שנה שהשכרנו חדר בתל אביב, אמרתי שאני רוצה בית משלי. הרב עבד בצורפות תכשיטים והחלטנו שדי, הגענו לישראל כדי לגור בירושלים. הגענו לבית הזה בנחלאות. אחר כך ביקשו ממנו להיות רב בכל מיני מקומות בארץ - חולון, רחובות - אבל אני אמרתי לו: לא אכפת לי איפה אתה רוצה ללכת, אני את הבית הזה לא עוזבת". 
בתימן לא הייתה קִדמה, ובכל זאת את חושבת שהחיים היו טובים יותר.

"תראי, אתה מתרגל לחיים. כל טוב היה לנו שם, לא חסר לנו כלום. את לא מכירה את החיים האחרים. כשבאנו לארץ התרגלנו למה שיש כאן. צריך להודות לד' בכל יום ביומו".

היום את שמחה שאת בארץ ישראל?

"כמו ארץ ישראל יש בעולם?!" היא קוראת בקול, "הייתי בעשרים ושתיים ארצות. תיתני לי בחינם לגור שם, לא רוצה! כמו ארץ ישראל, כמו ירושלים - אין!". 

הבוטחת בד' חסד יסובבנה

כשהרב ניסים בחן את הרב קאפח ושמע על הייחוס שלו הוא המליץ שילמד לרבנות. מכיוון שהרב למד, הרבנית ברכה עבדה לפרנסתם. "פתחתי בית מלאכה לרקמה תימנית. היו לי חמישים וחמש רוקמות. ב"ה הגיעו הרבה קונים והרווחתי הרבה כסף כדי שהרב יוכל לעסוק בתורה". אחרי כמה שנים של הצטופפות חמישה נפשות בחדר אחד, פנה הרב יוסף לאשתו ואמר שנמאס לו לחיות בצורה כזו והוא רוצה שהם יתחילו לבנות תוספת. הרבנית אמרה "בסדר", ונתנה את הכסף שהרוויחה לבניית ביתם.

לפי כל הפרמטרים את האישה שמתכוונים אליה במזמור "אשת חיל".
הרבנית מחייכת. "אני אומרת לך, ד' עזר לי, אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה", היא ממהרת לנכס את ההצלחה לקב"ה כמו אחרי כל מחמאה שאני מנסה לתת לה במשך השיחה. "בסופו של דבר", היא ממשיכה, "בנינו את הקומה העליונה מעל לבית ולשם עברנו".

הדירה התחתונה שימשה את הרב. היו בה ספרייה גדולה וכיום היא משמשת כמרפאתו של דוד, בנה, הידוע כמרפא אלטרנטיבי ובעל טור שבועי קבוע בעיתון 'מקור ראשון'.

העבודה הייתה קשה. הרבנית הייתה ישנה שעתיים בלילה, קמה מוקדם בבוקר, מבשלת, אופה ומסדרת שהכול יהיה מוכן. "הילדים היו מגיעים בצהריים ולוקחים לעצמם אוכל. לימדתי אותם להיות עצמאיים. ב"ה הכול הסתדר יפה. בינתיים הייתי מתרוצצת ממקום למקום כדי לחלק את הסחורה".

סליחה על הסטיגמה, אבל זה נראה שכל התימניות חרוצות כאלה. איך זה?

"לא יודעת", מחייכת הרבנית, "הכול משמיים. לא הייתה לי שינה. הייתי מתרוצצת מכאן לשם, מחלקת את העבודה ממקום למקום".

איך הצלחת למצוא זמן לעשות מעשי חסד גדולים ורבים כל כך? 

"תראי מה עשה הקב"ה, בדיוק כשהרב התחיל לעבוד והפרנסה לא נפלה רק עלי - התחלתי. יום אחד יצאתי, ולפתע אני שומעת אישה צועקת 'אני רעבה!'", צועקת הרבנית בעצמה ונראה שהיא חיה את הרגע ההוא. "עליתי אליה ואני רואה אותה מורטת את הבגדים ובוכה שהיא רעבה. שאלתי אותה: 'סבתא, מה יש לך?'. היא ענתה: 'אני מתה. לא אכלתי אתמול, לא אכלתי היום, תרחמי עלי'. אמרתי לה: 'סבתא, אל תדאגי. הכנתי לה אוכל טוב וחם ואמרתי לה: 'שבי לאכול ותראי מה אני עושה בינתיים'. לקחתי גיגית ומילאתי אותה במים חמים. הושבתי כיסא בתוכה ורחצתי אותה. ניקיתי לה את המיטה, והיא הייתה כל כך מאושרת וכל הזמן לא הפסיקה לברך אותי.
"אחרי ששטפתי את הרצפה אמרתי לה שאני הולכת. היא התחילה לבכות: 'מי יעשה לי את זה? את תבואי?'. עניתי לה: 'בטח'. במשך ארבע שנים הגעתי אליה שלוש פעמים ביום להביא לה אוכל. הייתי מגיעה אליה כדי לרחוץ אותה ולכבס, ולמרות שהיו לי שתי עוזרות בבית לא שלחתי אליה אף עוזרת, זאת הייתה המצווה שלי", היא אומרת בהחלטיות.

אחרי חודשיים הגיעה הרבנית ברכה לבית אחר בשכונה, מרחק של שלושה בתים בלבד ממקום מגוריה. שם היא פגשה בזוג זקנים עניים מרודים בבית ריק בלי כיורים ובלי ברזים. "הם לקחו פח מים לשבוע ורחצו בדלי", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי: זה חיי מוות. התחלתי לטפל בהם. היה לי כסף אז הבאתי איש מקצוע שיעשה להם מטבח. אהבתי אותם, נתתי להם הרבה אוכל. יום אחד האישה הרגישה לא טוב, אז לקחתי אותה לבית החולים. באותו הזמן הבעל היה בבית ורצה לחמם את הבית, הוא התכרבל בשמיכה ובינתיים כל הבית נשרף. ברגע האחרון הוצאתי אותו מהמיטה כשהוא בהלם. אף אחד מהשכנים לא ירד כדי לעזור לי. כמעט נחנקתי מכל העבודה. כיבינו את האש, זרקנו את כל ה'שמאטעס' שנשרף, ניקינו, סיידנו ושוב הבאתי את כל מה שהיה נחוץ. כשהאישה שבה לביתה היא לא האמינה: 'זה לא הבית שלי', היא אמרה בהתפעלות. טיפלתי בהם עד שהם הלכו לעולמם".

סיפורי החסד של הרבנית לא נגמרים. "יום אחד הלכתי למושב באזור בית שמש", היא מספרת. "ראיתי אבא מרביץ לילד בן שמונה מכות רצח. בכיתי. שאלתי את האבא: 'מה זה?'. האבא אמר לי: 'את רוצה אותו? קחי אותו'. התפלאתי. אמרתי לו: 'תגיד לי, פה מחלקים ילדים?'. הוא שוב חזר ואמר: 'אני לא רוצה אותו. קחי אותו'. זה דבר קשה לתפוס", היא מציינת בכאב. "לקחתי אותו ישר לישיבה. הוא היה עוד מסכן. היה לו קשה עד כדי כך שיום אחד הוא עלה על הגג ורצה להתאבד. המנהל צלצל אלי ואמר לי: 'בואי תיקחי את הבן שלך, לא רוצים אותו'. הוא לא ידע שזה לא הבן שלי. הלכתי והבאתי להם 'בוחטה' של כסף, הוא רק ראה את הכסף ושאל: 'מה את רוצה שאני אעשה לו?'. ביקשתי ממנו: 'תן לו מורה טוב, תנאים טובים'. מאז טיפלו בו טוב והמצב התהפך מקצה לקצה. היום הוא רב, יש לו שלושה עשר ילדים ועד היום הוא קורא לי אימא. הנה", מראה לי הרבנית תמונה ועליה הקדשה 'לאימא', "זו תמונה שלו עם כל הילדים והנכדים". 

באמצע השיחה עם הרבנית שני אנשים מבקשים להפריע, האחד מנהל והשנייה היא מזכירה. הם הגיעו לעשות את החשבונות לקייטנה שהרבנית יזמה ועודנה מנהלת כבר חמישים ושתיים שנה. הרבנית חותמת על עשרות צ'קים של העמותה שלה. "הכול התחיל מזה שילד אמר שהוא עצוב כי הוא לא הולך לקייטנה משום שהיא יקרה מדי", מספרת המזכירה שלה. הרבנית קאפח שמעה אותו והחליטה לייסד את הקייטנה שמטרתה היא הנאת הילדים ללא מטרות רווח. "כשהילדים מסיימים את הקייטנה, הרבנית מקפידה לברך אותם ואת המדריכים, ובאותו יום היא נותנת למדריכים את השכר המגיע להם. היא לא מחכה אפילו יום אחד. דבר כזה לא ראיתי בשום מקום", היא מעירה.

מלבד הקייטנות, קמחא דפסחא, הכנסת כלה, ליווי חיילים שסרגה להם כפפות וכובעים כשהיה נצרך בראשית המדינה, והטיפול האישי והמסור, הרבנית ברכה קאפח מחלקת כל יום שישי סלי מזון הכוללים חלות, עופות, שמן, אטריות וגם אוכל מבושל. "כל יום שישי משש וחצי בבוקר ועד אחת עשרה נפתח אצלי 'שופר-סל'", היא אומרת בחיוך. "הרגלתי את האנשים שאני מחלקת מוקדם. אין לי זמן, יש לי את העבודה שלי". 

מהיכן מגיעים כל הכספים?

"כשאני נותנת שיחה בפני נשים זה מעורר את האנשים לתת. פעם נתתי בטלמון שיחה וזה עורר את הנשים. הן אמרו: 'למה אנחנו לא נעזור?', והיום כל החבילות האלו של יום שישי הן מהיישוב טלמון. יש אנשים נוספים שתורמים. יש נשים שמגיעות ומתנדבות ועושות את החבילות, הן כבר יודעות איך לחלק את הסלים לפי האנשים שמגיעים בקביעות".

איך את מציעה לנשים לשלב חסד יחד עם גידול המשפחה?

"יש הרבה מה לעשות, יש כל מיני עזרות. אפילו לדבר ולייעץ זה עזרה. עזרה זה לא חובה, מה שאישה יכולה לעשות שתעשה. אני, לצערי, לא יכולתי להביא הרבה ילדים כי לאחר ניתוח אפנדיציט פגעו לי ברחם. הבאתי ארבעה ילדים (שאחד מהם נפטר כאמור בתימן - ר"ע) ואז הרופא אמר לי: עכשיו תנוחי. קיבלתי את זה באהבה. ב"ה יש לי הרבה נכדים ויותר משלושים נינים".

מפליאה לעשות

הרבנית ברכה מתפקדת ועושה הכול "אבל קצת בקושי", לדבריה. היא מבשלת ומארחת בשבתות, ובכל יום חמישי היא מטגנת זלביה (מאכל תימני). כשאני מבקשת את המתכון היא אומרת לי: "שימי שמרים, קמח", ומראה לי בארבעת אצבעותיה את כמות הסוכר שאני צריכה לשים, בלי כפות ובלי מדידה. אני כמובן לא מצליחה להבין את הכמויות, אבל הרבנית מעודדת אותי שאחרי כמה פעמים שאני אראה אני כבר אדע בעצמי ולא אפסיק להכין...
כשהיא לא עסוקה במפעליה, היא משתדלת ללמוד את ספרי הרב. "קראתי עשרים ספרים של משניות. אני רוצה לקרוא את כל הספרים שלו. שד' יזכה אותי".

היא לא זקוקה למטפלת צמודה, אך נעזרת במנקה. "גם כשעבדתי בהתחלה הייתה לי עוזרת, לא הספקתי את הכול", היא אומרת בענווה. לשמחתה, היום מצבם של הקשישים טוב בהרבה ממה שהיה בזמנו, כשסעדה את שכניה. "היום יש קצבאות, יש לשכת הסעד, יש מט"ביות".

הרבנית נפרדת ממני ומכל מי שיוצא מביתה כשהיא מברכת ברכות בלי סוף: פרנסה, הצלחה אושר, בריאות ולב שמח. כנראה שלא סתם קוראים לה ברכה, אני מהרהרת.

לסיום, מה סוד ההצלחה שלך?

"אני לא יודעת", היא אומרת בצניעות. "הכול משמים. לא ביקשתי, לא אמרתי לאף אחד שום דבר. ביקשו ממני - אני נעניתי. עשיתי הרבה. נסעתי ונתנתי".

"דעי לך", היא אומרת. "הכול הבל הבלים, מה שאדם זוכה לעשות שיעשה. ד' ייתן בריאות שלמה שאוכל לעשות ולעזור עד היום האחרון. שאני אזכה עד היום האחרון לתפקד, זה מה שאני מבקשת". אמן!   

הרבנית קאפח, שיתפה אותנו בסוף הראיון בכמה תובנות נוספות מחייה והעבירה מסר ברור לצעירים:

היום הצעירים מתייאשים מהמצב. קשה להתפרנס, אין מקומות מגורים זולים, יש הקפאה ועוד בעיות שונות. 
"אני אגיד לך את האמת. אני מהתחלה עבדתי קשה והרווחתי הרבה. היו מגיעים אלי קבוצות של תיירים. היו לי חמישים וחמש מקומות. אני בניתי בעצמי, הרב חסך את הכסף ונתן לילדים. אני מודה לקב"ה שעשיתי, אני לא סמכתי על אף אחד. סמכתי על הקב"ה". 

מה לדעתך הסיבה לגירושים הרבים?

"אני אגיד לך למה. קודם כול הנשים לא מסכימות להסתפק. אנחנו הסתפקנו. כשהוא למד ואני עבדתי קשה, הסתפקתי במה שיש - לא היינו יכולים לחיות ברווח. חיינו בדלות. אני נתנתי לו ללמוד ועבדתי כמו חמור. לנשים אין היום סבלנות. יש זמנים שהמצב קשה וצריך להסתפק. לא אמרתי באותה תקופה שאני רוצה לקנות לי ואני רוצה לעשות לי. אחר כך, כשהיה לי כסף, עשיתי מה שרציתי.

"מי שלא יודע לוותר - לא יכול לחיות ביחד, ואז רבים, מרביצים וצועקים. כשנשים שמגיעות אלי אני מייעצת להן קודם כול לא לענות, אפילו אם הבעל בא עצבני לא צריך לריב, כי אם לא כך, מתגרשים וחיים חיים ארורים והילדים כמובן סובלים גם.

"אמא שלי לימדה אותנו", היא מוסיפה, "את צריכה לבחור אם את רוצה לחיות או את רוצה ל'חיותמות'", מחברת הרבנית את שתי המילים. "זאת אומרת, אם תהיה שקט, נעים, בקיצור בן אדם, אז אתה תצליח לחיות". 

על הרווקות
"לצערי אני מכירה את זה מקרוב. יש לי נכדות שהן רווקות. אני לא יודעת למה זה קורה", היא נאנחת. "כשאני אומרת להן שאולי אני אחפש להן הן אומרות לי: 'לא, סבתא. תני לנו לחיות'. היום זה אחרת. החיים אז היו חיים אחרים".

על חינוך וזוגיות 
"האמת שלי לא היה קשה עם הילדים, הם היו טובים וממושמעים. הם היו עוזרים לי ולכן גם יכולתי לעבוד. הרב גם עזר לי הרבה, קודם כול הוא נתן לי חופש, הוא לא כעס עלי אף פעם, אז אני לא יודעת מהו קושי וב"ה הצלחתי".

לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן