בחייהם ובמותם- סיפורם של ברכה וג'וני

מהמבורג שבגרמניה למטה ההגנה בתל אביב. חייה ונפילתה של ברכה פולד מאת אלידע בר שאול.

אלידע בר שאול , כ"ח בניסן תשע"ד

אניית המעפילים ברכה פולד
אניית המעפילים ברכה פולד
פנימה

עומדים קרובים, נרגשים, מתעלמים מהעוברים ושבים בנמל המבורג שבגרמניה.

משפחה קטנה, משפחת פולד. האב לותר, האם לוטה, הבת הנלורה והקטנה ברברה.

קטעי מילים אחרונות. נשיקה, ועוד חיבוק ופרידה. לוטה והנלורה עלו בכבש האניה היוצאת ללונדון. לותר וברברה נפנפו לשלום ויצאו חזרה הביתה לרחוב רייכשטראסה בברלין.

שנת תרצ"ח. כבר שנה שהאב לותר מובטל. מהמפעל, שניהל במסירות ובהצלחה, פוטר על ידי האס.אס.

סילוקו ממועדון הקצינים הגרמניים אליו השתייך מאז מלחמת העולם הראשונה, האוירה הכללית בגרמניה והעזיבה השקטה של כמה מחבריהם פגעו בו – אך לותר המשיך להאמין שזהו גל עכור שיחלוף והסדר הישן והטוב ישוב.

את זמנו וכספו  השקיע בתחקיר על שרשי משפחתו. ליקט תעודות לידה ונישואין ונוטריון רשמי הנפיק עבורו מגילת יוחסין של חמישה דורות בגרמניה שעותקים ממנה חילק לבני משפחתו.

כל ההתרחשויות לא מכוונות לשכמותינו, הסביר, חוקי נירנברג נחקקו נגד אותם יהודים המסרבים להשתלב – המהגרים החדשים עם התלבושות המוזרות והמנהגים המשונים.

ובעוד לותר נאחז בקרני אמונתו במורשת הגרמנית, גברו הויכוחים עם אשתו שחששה ורצתה לעלות לארץ ישראל.

לבינתיים הוחלט לשלוח את הבת הגדולה, הנלורה, אל הדוד רודי באמריקה, שם תוכל להמשיך בלימודיה.

האם לוטה הפליגה עמה ללונדון ולאמריקה ובדרכה חזרה התקבלה בלונדון טלגרמה מלותר: "הישארי שם, שולח את ברברה אליך". 

הלילה שקדם לטלגרמה נודע כ"ליל הבדולח". קולות הנפץ, מראות השריפה ושאגות ההמון, קרעו את שרידי אחיזתו של לותר באשליה. אשתו צדקה. מקומם לא שם. מציאות שהיפכה את עולמו – בלילה הבא שלח יד בנפשו.

סוכנת הבית שגילתה אותו, ארזה בחפזה תיק לברברה בת ה-12.

"אביך נפטר מהתקף לב", סיפרה לילדה הדומעת והעלתה אותה לרכבת אל אמא בלונדון.

פגישה. אם ובת חבוקות, בוכיות. מנגבות את הדמעות ויוצאות למשימת השגת סרטיפיקט .

כשהשיגו אחד, נסעה לוטה וברברה נותרה בפנימיה באנגליה. לאחר כשנה קיבלה ברברה סרטיפיקט משלה ועלתה ארצה.

משפחה קטנה, משפחת פולד. האב לותר נקבר בצנעה בגרמניה, אצל הדוד באמריקה הנלורה ששמה כעת פיט (פטרה), ובתל אביב בדירה זעירה יחסית לבית המרווח שהשאירו בגרמניה, האם לוטה וברברה ששינתה את שמה לברכה.

ברכה פולד זקפה ראשה ושאפה לקרבה בהנאה גדולה את האוירה הארצישראלית.

הצליחה בלימודיה, והצטיינה בתחרויות הספורט, הצטרפה ל"צופים" ובהמשך ל"הגנה" ומשם לפלמ"ח והוכשרה כמ"כית.
בקורס הכירה את ג'וני (גדעון פלאי) מקיבוץ קריית ענבים.

וכשרק החלו לקשור קשרים, יצא ג'וני למטווחים ליד קיבוץ בית הערבה ונתפס עם ארבעה מחבריו ע"י הבריטים.
שבע שנות מאסר נגזרו עליהם במגרש הרוסים בירושלים.

כעת נשמר הקשר במכתבים שכתבה לו בין אימונים ופעולות וכשהתאפשר באה לבקרו. אך חומת אבן חצצה בין המבקרים לכלואים ובלִיל צעקות מחרישות אזניים מצד לצד גרמו למפח נפש לבאים ולשביעות רצון וחיוכים שהתקשו להסתיר הסוהרים.

"אבוא לבקרך ביום שלישי הבא..." כתבה לו במכתב שהגיע יומיים אחרי פורים תש"ו.

אחה"צ של יום שני, כ"ב באדר ב' התקדשה העיר תל-אביב לקבל פני מעפילי האניה "וינגייט".

כוחות גדולים של ה"הגנה" ואזרחים תושבי העיר נערכו למבצע להביא את המעפילים לחוף, לפזרם בין הבתים ולמנוע מהבריטים להתקרב.לדאבון הלב נתפסה האניה בלב ים, הובלה לחיפה ומעפיליה לעתלית. לכוחות שברחובות ובחוף לא נודע בזמן אמת על תפיסתה.

חוליה בפיקודה של ברכה התמקמה סמוך למטה המשטרה הניידת ברחוב מרמורק 21 (פינת יהודה הלוי). תפקידה היה: חסימה. 2 משורייני המשטרה סיירו והאירו בזרקורים לכל עבר. סמל בריטי הבחין בחברי החוליה שהסתתרו בחצר ובמרפסת קומת הקרקע, והתפתח קרב יריות כשעתיים וחצי.

אחר כך נכנס משוריין לחצר וירה. ברכה שהייתה כבר פצועה, דרבנה את חבריה "מוטב להיהרג מאשר להישלח לכלא בית לחם" 

, או אז התרוממה וירתה בסטן לעבר החייל שבצריח המשוריין. אך זה הקדימה וירה צרור מטווח מטר וחצי לבטנה. הקרב הסתיים חברי החוליה נאסרו וברכה השותתת דם נלקחה, אך לא לבית חולים אלא לחדר חקירות. שלוש שעות יקרות דממה שם למוות כש"האנגלי הנאור" לא מגיש עזרה ראשונה עד שיצאה נשמתה.

הבריטים שלא רצו מהומות אפשרו רק לאמה, לוטה, ולקומץ מכרים להשתתף בהלוויה. אך ה"הגנה" פרסמה את המועד ואלפים נהרו לבית הקברות "נחלת יצחק" וחלקו לה כבוד. וביום שלישי, שעה שברכה שלו נקברה, המתין ג'וני והמתין בכלא בירושלים לביקור...

כעבור יומיים, בתורנות מטבח, מצא בתחתית ארגז ירקות פיסת עיתון ובו מסגרת שחורה.

בא' בניסן כתב להוריו: "הורים יקרים וחביבים. כן יקירי, את אשר יגורתי בא. ב' נפלה ואני חיכיתי לה באותו יום והיא בוששה.

כי כפי שאמרתם לי היא הייתה צריכה לבוא לבקרני ביום שלישי. חיכיתי לה והיא לא באה.

חשבתי שודאי טרודה היא היום ותבוא מחר - וחיכיתי... ולפתע תמונתה בעיתון ולידה מסגרת שחורה, ואז התברר הכל, הבנתי למה לא באה היום, ידעתי כי גם מחר לא תבוא, כי לעולם כבר לא תבוא.

כי בלילה אפל, עת בחשאי גוששה והתקרבה ספינת מעפילים לחופי המולדת, יצאה היא לקבל את פניהם, כשתת מקלע על כתפה. יצאה - ולא חזרה. 
גדול הצער ועמוק הכאב על אובדן נפש אהובה ויקרה, אך לא נרתע ולא נחדל, להפך, נתחשל ונתחזק עד יהפוך חלומנו, חלום אלפיים השנה, למציאות".

ליל כ"ג באדר ב' תש"ו נקרא: ליל וינגייט. כעבור 7 חודשים, בכ"ז בתשרי תש"ז נתפסה ספינת המעפילים "ברכה פולד", הובלה לחיפה, ומעפיליה לקפריסין .

בסוף אותו שבוע, הקדיש נתן אלתרמן את "הטור השביעי" בעיתון 'דבר' לשתי ברכה פולד, הנערה והאניה שנקראה על שמה.

ברכה פולד / נתן אלתרמן
היא עגנה במפרץ על פני מים שחורים,
במלכודת ספינות-הציד.
היא עמדה מוארה בקרני זרקורים,
כמו אז, בליל-וינגייט, למול היורים
שקלעו אל מרפסת הבית.
לבדה כמו אז, עת כרעה למולם,
מִנִי אור ומדם מסֻנורת - -
היא לא נחה. נתיב יגיעה עוד לא תם.
היא נפלה על החוף.
וחזרה מן הים...
עקשנית ודמומה וחותרת.
היא חזרה מן הים אל חופה-מתמיד
והבריטים רודפים אחריה.
היא כאילו פשוט התחלפה בתפקיד
עם אותה אֳנִיֹנֶת-קיטור איטלקית
אשר לה היא מסרה את חייה.
היא רק באה לראות אם דמה שנִתז
לא נשכח בחצר האובדת.
היא רק באה לראות אם יד-אח בה תאֹחַז
אם ישנה ברכה פולד על החוף כמו אז
ואם עוד היא כמוה בודדת.
היא רק באה לראות ולהיות לעדה,
אם העם שקרא לה אל מרד,
אם רוצה ויכול הוא לתת בעדה
חלק-אלף מזה שנתנה לו ידה
עת הבְּרֶן-גַּן ירק בה עופרת.
אך מחיפה עד ברונכס, רב טרדות ואבק,
נם העם ששקל את השקל.
רק פלקטים על קיר, בקולם המובהק,
לה קראו להמשיך באותו מאבק
אשר בו היא נפלה מְרֻסֶקֶת...
והלילה שתק, והרימה אגרוף
האימפריה, וַתַּך: שובי ימה!
והעם, כל העם מִנִי סוף ועד סוף,
מִנִי כנען עד ברוקלין, לא נע אל החוף...
ופְעוּּלַת הגֵרוש הנה תמה.

כתגובה על גירוש האניה, הזדרזו מתיישבים יהודים להקים את היישוב "משואות יצחק" שבגוש עציון.

ג'וני שוחרר ממאסר בסיון תש"ז והצטרף למאבקי המולדת. בו' באדר ב' תש"ח נפל בפעולה סמוך לקסטל.

פורסם לראשונה במגזין 'פנימה' 
לרכישת מנוי לחצי כאן