קרבי זה הכי, אחותי

"המבטים השותקים האלה שמנסים למצוא מה לא בסדר אצלי שעדיין לא התחתנתי". על רווקות מאוחרת, ומי באמת מרגיש את צער השכינה?

ע.א. , כ"ז בסיון תשע"ד

להרגיש את צער השכינה
להרגיש את צער השכינה
פנימה

עזבתי את בית הכנסת שלי בדיוק כשהתחלתי להרגיש שהמבטים החודרים של הנשים המבוגרות בעזרת הנשים מצליחים לחדור גם לתפילתי ולהפריע לי להתרכז.

המבטים השותקים האלו עליי, שמנסים למצוא סוף סוף מה לא בסדר אצלי שעדיין לא התחתנתי, אלו שרועמים יותר מאלף מילים, גרמו לי ללכת.

אז עזבתי את בית הכנסת ומצאתי לי אחד חדש, עם תפילה עוצמתית כזו שמרעידה את הלב, ובלי נשים זקנות שישפטו אותי בחומרה. בבית הכנסת החדש שלי העולם שייך לצעירות, שמחתי. הגעתי כמעט ראשונה לעזרת הנשים, לבנה וחגיגית, והתחלתי לקבל פנים של שבת.

אלא שכעבור כמה דקות, ההתרגשות הראשונית שלי החלה להתערער. בזו אחר זו הן החלו להיכנס לעזרת הנשים, פנים מוכרות - החברה מהתיכון, אחותה הצעירה, זו שהדרכתי בתנועת הנוער עוד בהיותה בכיתה ד' ועוד, כולן עטופות בכיסוי ראש ומלוות בבטן הריונית בשלב כזה או אחר. בוודאי שהייתי שמחה לראותן במציאות אחרת, כאשר גם אני עטויה שביס אצילי ומלווה בכמה מילדיי, אבל זה לא היה כך. 

באותו הרגע, עם הסידור בידי והשמלה החגיגית, והשיער היפיפה אך הגלוי לעין כול שזועק לכל העולם שאני עדיין לא, הרגשתי שאני מרוקנת מכול, עטויה דבר אחד בלבד.

המפליא הוא שהדבר הזה הצליח למלא את כל כולי בעוצמות שלא הכרתי. כי הדבר הזה שעטף אותי ברחמים בעת הזאת, כשהן נכנסו בזו אחר זו מדגמנות חיים מאושרים, היה לא אחר מאשר ד' יתברך. 

באותה העת הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם. הרגשתי שהוא איתי הכי קרוב שאפשר, הכי אמיתי שהרגשתי מעולם, ואולי כמו שהן לא ירגישו לעולם. חייכתי חיוך ענקי, בלתי מוסבר. 

ואז הוא לחש לי: "מתוקה שלי, בך בחרתי להשתתף איתי בצערי, בצער השכינה. רק את, שיודעת מהי הרגשה של בדידות אמיתית גם כשכל הבית מלא חברים, שמבינה מהי גלות למרות שיש ברשותך שני בתים, שמרגישה את הצער הזה של להיות רחוקה מבן הזוג שלך, צער שהולך מתעצם מיום ליום...

רק את יכולה לבכות איתי בדמעות אמיתיות על שאין לי בית (בית מקדש), על שהשכינה (בת הזוג) בגלות, ועל שרבים מהבנים שלי רחוקים ממני ולא מכירים אותי עדיין. רק את, בך בחרתי לתפקיד הגדול הזה, לבכות איתי יחד".

שמעתי את ד' מדבר איתי והבנתי למה יש היום כל כך הרבה רווקים ורווקות, ולמה אולי דווקא הטובים שבינינו. 

נזכרתי שלפני מספר ימים יצאתי לבית קפה עם כמה חברים, כולם זוגות נשואים עם פז"מ מכובד וילדים. הם דיברו על משכנתא וכסף וטיטולים באותה ההתרגשות שבה אני וחברותיי הרווקות מתפללות לקדוש ברוך הוא. כשנזכרתי בזה הבנתי למה ד' צריך אותנו, הרווקים, למה הוא מעכב לנו במעט את החתונה המיוחלת (שגם היא תגיע ממש בקרוב!).

הבנתי שהוא בעצם גייס אותנו איתו לשירות קרבי. וקרבי זה הכי, אחותי. כי אם כולם יתחתנו מוקדם, מי יבכה עם ד' יתברך? מי יתחנן אליו להחזיר את בניו הביתה? מי יבקש ממנו בדמעות שישוב אלינו במהרה? 

רק מי שידע בחייו גם הוא צער של גלות והמתנה וכאב שאי אפשר להסביר במילים. "כשאת בוכה בתי שלי, אני בוכה איתך", הוא לחש לי ונתן לי נשיקה. "יחד נביא את הגאולה!"

פורסם לראשונה במגזין פנימה
לרכישת מנוי לחצי כאן