לשאת ח"ן

ט"ו באב הוא עת רצון גדול. הרבנית ימימה מזרחי במאמר לכבוד היום המיוחד.

הרבנית ימימה מזרחי , ט"ו באב תשע"ד

אומנות נשיאת החן
אומנות נשיאת החן
פלאש 90

לשאת חן משמעו גם לשוב ולהתפלל, לשוב ולהתחנן. זו אומנות החיזור. כשהכי קשה לך בעולם, תְחזרי. אמנות החיזור שייכת לתחום הח"ן - חכמת נשים, שלא ממש קיימת בדור הזה. נשים לא יודעות לחזר, להתחנן, להתחנחן ולמצוא חן - בעיני ד', בעיני ההורים שלהן, בעיני הבעל ובעיני בן הזוג שהן רוצות. כמה אני שומעת מבנות: "שהוא יראה לי שהוא רוצה. למה מי הוא שארוץ אחריו?". כך הן אומרות וסוגרות את הדלת, את החלון ואת החיוך. לא יודעות לחנחן, לרצות, לחזר קצת. 


ראו את זאת משיר השירים, כיצד היא רצה אחרי החתן שלה. "מצאֻני השֹמרים הסֹבבים בעיר", היא הולכת ברחובות, בשווקים. "אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו". מה תגידו לו אתן? "יש אלף כמוך. למה מי אתה. אתה יודע מאיזו משפחה אני?!" מה תגיד לו זו משיר השירים? "שחולת אהבה אני. אני רוצה אותו". 


קשה לעשות זאת בגדרי הצניעות. היום, היות שהדור לא צנוע, המעשה הזה לא יכול להיעשות בצורה ישירה. פעם יכלו לעשות זאת בט"ו באב. לכן היום צריך את הייפוי והכיסוי, את השדכניות ואת 'דוסידייט'. 


כתוב על בתו של רב שראתה את בנו של רבי יהודה ורצתה אותו. אך לפי הנוהג קובעים ווארט, הבחור הולך ללמוד שתים עשרה שנה ואז מתחתנים. היא הלכה לאימא שלה ואמרה: "אימא, מה לעשות, איך אחכה?". אמרה לה אִמה: "תלבשי את השמלה הכי יפה שלך ותעברי מתחת לחלון שלו". ישב הבן של רבי יהודה הצדיק והנערה עברה מול חלונו. "אוי, איזו יפה. אוי, זאת אשתי", הוא התרגש. מיד הלך לאבא שלו ואמר: "אבא, אני מבקש הנחה. ללמוד רק שש שנים ואז להתחתן". 


שאלה הכלה את אמה: "אימא, איך אחכה שש שנים?". אמרה לה האם: "תלבשי שמלה יותר יפה, שימי בושם, איפור, קחי איתך תהילים מחולק..." כך הלכה אליו, והוא ראה ורץ לאביו: "אבא, אני לא יכול. שש שנים להיפרד ממנה? זה יותר מדי". אמר לו אביו: "בסדר", וחיתן אותם מיד. כמובן שאז, מיד אחרי הקידושין, הלך החתן ללמוד במשך שתים עשרה שנה... 


האומנות הזאת, לרוץ אחריו. לשלוח שליח, להתייעץ עם אימא. אתן יודעות שאני תמיד אומרת שהבחור הוא זה שצריך לחזר, אבל בדור שלנו אין ברירה. העצלנות של הבנים גורמת לכך שגם הבחורה חייבת לנעול נעלי ספורט ולהתחיל לרוץ – ביצירתיות ובצניעות. 
אבל את עסוקה בחשבונות. החשבון מפריע את המחשבה ואת הרגש. אפילו עם ד' יש לנו חשבונות. עם הבעל יש חשבונות: "הוא לא אמר לי אז לא אמרתי לו". פעם אמרה לי מישהי: "בעלי יודע שאני שונאת עגילים, הוא קנה לי עגילים וכתב בפתק 'אשתי, תיהני'. אז קניתי לו חולצה וצירפתי את הפתק שנתן לי. מחקתי את 'אשתי', וכתבתי 'בעלי'". איזו רעה. "מסכן בעלך", אמרתי לה. "אבל הוא יודע שאני שונאת עגילים!" ענתה בתמיהה. "מרוב שהוא יודע שאת לא סובלת את הטעם שלו, הוא כל כך מותקף..." עניתי. "אז מה הייתי צריכה לעשות?" היא שאלה. "היית צריכה להגיד לו: 'אתה יודע שאני לא אוהבת עגילים. אבל כל כך יקרה לי המחווה שעשית לי, ואני אענוד אותם בשבילך'. 


אנחנו לא יודעות את אומנות החיזור, אומנות נשיאת החן. נראה לך שאם הזיווג שלך משמים זה פוטר אותך ממאמץ? נראה לך שאין לך שום חלק בסיפור? טעות! תעשי הכול. לכי לרבנים ולרבניות ותהפכי את העולם. אל תתייאשי. אל תרפי. 


ד' נמצא גם בדחייה
בזיווג הכול זה הוא, מההתחלה ועד הסוף. ואם זה מתעכב – זה גם כן הוא. מספרים על הרבי מפוניבז' שהיה לו בן עילוי, ושום זיווג לא הלך. פעם אחת אמר הרבי: "אני משנה גישה". בדיוק הבן שלו יצא עם מישהי, וגם היא לא רצתה בו. בא הרבי מפוניבז' לבית הכנסת ואמר "מגיע לי מזל טוב!". "מתי זה קרה?" כולם התרגשו. "לא הבנתם. מזל טוב על כך שהקב"ה הרחיק ממנו שוב זיווג שלא מתאים לו. אחר כך הוא יתחתן". אילו רק היינו מבינים שהכול זה הוא. 


"רשימת מכולת" - לקב"ה
יש עִתות רצון לבקש על כל דבר. עת רצון בערב שבת, בשעת הדלקת הנרות, לבקש על בנים צדיקים. עת רצון עצומה לבקש על זיווג – ביום ט"ו באב. עצומה! תעמדי ותבקשי לד'. איך? לאמֹר - מדגיש האור החיים הקדוש "לא-מר", לא במרירות ("ד', מה עשית לי...") אלא בשמחה: "ריבונו של עולם, אני לא מרה. אני יודעת שכל מה שאתה עושה הוא לטובתי, אבל אני לא יכולה יותר. אני מתחננת אליך, מתחנחנת אליך". קצת תתחנפי, מה יש? חנופה - חן פֶּה. להוציא את כל החן שלך לכיוון הקב"ה שיגאל אותך. 


עוד על נוסחת התפילה לפי האור החיים הקדוש: לאמֹר – לא במרירות, וגם לאמֹר הכול, מילה במילה: "ד', אני רוצה בבקשה, אני לא יכולה לראות בצערה של אימא, בצערה של אחותי, אני רוצה לראות את עצמי בכיסוי ראש. תן לי". לדבר, לומר הכול. 


עוד אומר האור החיים הקדוש שד' שומע פחות את התפילה ברמזים. ככל שהתפילה יותר מפורטת, כך יותר טוב. כפי שקרה לאיש הצמא שהלך וכשל במדבר. "ד', תשלח לי חמור", הוא ביקש. בא המלך, שבדיוק נולד לו חמור קטן, והוא ביקש מהאיש הצמא לסחוב אותו על הכתפיים. ביקשת חמור, שלחתי לך חמור, אומר לו ד'. בקיצור, צריך להיות מפורטת. אל תגידי "תעזור לי", אל תגידי "שלח את זיווגי", וממש אל תאמרי "שלח לי את התיקון שלי". אנחנו רוצות לבנות בית, לא להיכנס לניסיונות סופניים חלילה. שבי ותפרטי: "ריבונו של עולם, אני רוצה בחור כזה וכזה, וצדיק, וממשפחה טובה, ובלונדיני, שלומד, וגם יש לו מקצוע, והוא צנוע ומעולה, ויש לו חיוך שיכבוש אותי, ואימא נורמלית". 


אומר האור החיים הקדוש: כל זמן שלא העתרת תפילה מפורטת, את לא באמת מאמינה בכוח התפילה. הלוא כאשר את באה לרופא, את לא אומרת לו "כואב לי" ונותנת לו לנחש הכול. את מפרטת לו בדיוק היכן כואב, ואיזה מין כאב זה, וכשנוגעים פה אז כואב שם. ולמה הפירוט? כי את מאמינה ביכולתו של הרופא לרפא אותך. גם כאן - ד' יודע הכול, הוא יודע בדיוק מה את רוצה, והוא גם יודע בדיוק מה טוב בשבילך, אבל הוא רוצה לראות את האמונה שלך בגודל ישועתו.