בשביל מה באתי לעולם?

שמנו מעיד על מהותנו ותפקידנו בעולם, וכשיש שני שמות זה כבד כפליים. איך לא נפספס? הרבנית ימימה מזרחי: התחילי בקטן.

הרבנית ימימה מזרחי , י"ג בטבת תשע"ה

קטן אבל משמעותי
קטן אבל משמעותי
צילום: פנימה
יש כמה סימנים לתפקידנו בעולם. הראשון הוא ביטוי של רצון ההורים לגבינו. לציפיות שאימא ואבא מבטאים לגבייך יש חשיבות גדולה מאוד.

על נח, למשל, נאמר "זה ינחמנו". תפקידו היה לנחם את הדור, אך הוא לא עשה זאת. הוא לא מימש את שמו. ההורים תמיד אומרים לנו דברים על עצמנו: "הילד הזה, כמה דמיון יש לו. הוא יהיה פַּסל", "הילדה הזאת כל כך חזקה ברצונות שלה. היא תהיה מינימום ראש ממשלה". 

הסימן השני הוא השם שלנו. שמך מגלה את הייעוד שלך, הפרטי והכללי. בכל שם יש צד טוב וצד פחות טוב, ועלינו לחיות עם חוסר האיזון הזה ולהשלים אותו. 

הרב וולבה אומר שלכל אחד יש רק תפקיד אחד והוא רמוז בשמו. לכן, כשאדם נפטר הוא עולה למעלה אחרי מאה ועשרים ומלאך שואל אותו "מה שמך?". אם הוא לא זוכר איך קוראים לו באים מלאכי חבלה ומרביצים לו בשלשלאות של ברזל. לכן יש סגולה לומר בסוף תפילת שמונה עשרה פסוק שהאות הראשונה שלו היא האות הראשונה של שמך והאות האחרונה שלו היא האות האחרונה של שמך. וזו סגולה שלא תשכחי את שמך ביום הדין. 

למה הכוונה? וכי איך אשכח את שמי? 

מהו שמך? הפרצוף שלך, המהות שלך. לפי המדרש, אישה שקוראים לה יעל חייבת להיות אישה שלוקחת יתד והולכת להרוג מישהו. היא מישהי שחייבת להתעלות ולעשות משהו מעולה למען עם ישראל. לעלות כל הזמן, לא לתת לעצמה לרדת. יהודית - אישה שמודה על האמת. כל הזמן להודות לריבונו של עולם, כל הזמן לפרסם את שמו הטוב. מיכל - המיכליות תמיד יפות. מיכל היא אישה שמכילה, שמסוגלת להיות חברה טובה ואישה מקשיבה. ורד - פריחה, ריח טוב ויופי. ומנגד אותיות רדו - נטייה לרדת ולהיות מדוכדכת ולנבול ולקטר. מרים - מרוממת את עצמה ומרוממת אחרים. והצד הלא טוב שבה הוא מרירות. נועה - נעימות מצד אחד, ותנועה וחוסר יציבות קטן מצד שני. מזל - ד' מזיל עלייך משמים מזל נפלא וגדול. 

ומה עם ילד שיש לו שני שמות? היות ששמך הוא תפקידך בעולם, שני שמות פירושם שיש לך ריבוי תפקידים. הקרליבכים, שבברית המילה קוראים לילד "ישועת ד' כהרף עין מוצאי שבת שמחת תורה", מציבים בפניו מיליון יעדים ועליו למלא אחר כולם – וזה קשה מאוד. עדיף לא לשגע את הילד. באופן כללי דעי לך ששמך מרמז על מהותך. בשמך רמוז רמז ענק. ומה צריך להתפלל כל יום? "ד', תעזור לי להיות זושא, שאזכה להיות עצמי". 

הסימן השלישי לייעוד שלך הוא כישרון מולד שיש לך. לא סתם ד' נטע בך כישרון ריקוד ותזוזה - כמה חסד את יכולה לעשות עם נשים כשאת מלמדת אותן לרקוד! בורא נפשות רבות וחסרונן - להחיות בהן! מה שחסר אצלה, ד' שם אצלך. 

לחיות זה למצות את הכישרון המיוחד שד' נתן רק לך. לחיות משמעו לא לעבור בברכה שלא בורכת בה. אפשר לנסוע כל החיים במסלול אחר מהמסלול המיועד לך - ללמוד משפטים כשאת צריכה לרפא בצמחים ארומטיים, לרפא בצמחים ארומטיים כשבעצם היית צריכה ללמוד משפטים, להיות פקידה כשהתפקיד שלך בעצם הוא לרקוד ולשמח נשים. כמה עצוב להחמיץ את ייעודך בחיים. 

הסימן הרביעי הוא מה שהכי קשה לך. הרבי מסלונים בספרו 'נתיבות שלום' אומר שדווקא היכן שקשה לך, שם הוא הייעוד שלך. 

להתרכז בתפקיד אחד קטן

זה לא פשוט. כל החיים אני מחפשת את תפקידי וחושבת איך לא אחמיץ אותו. האם ייתכן שיש לי איזשהו תפקיד שאינני מגיעה אליו?

בדרך כלל הטעות שלנו הפוכה: במקום למצוא את הייעוד הבלעדי שלך ולמצות אותו, את מתפזרת על פני מיליון תפקידים שהם יותר מהתפקיד הקטנצ'יק שד' נתן לך. את רוצה לממש מיליון ייעודים, אך זכרי שבאת לעולם לדבר אחד קטן. 

לפעמים את ממורמרת ונדמה לך שיש לך תפקידון קטנטן, אך הוא גורלי לעולם ולעם ישראל: לגדל ילד קצת קשה, לרומם את בן הזוג שלך, לנחם חברה קרובה בצרה.

אז איך, למען השם, אגיע לממש את התפקיד שלי?! זו הגלות, אומר רבי נחמן מברסלב, הגלות היא כשאין עצה. את קמה בבוקר ולא יודעת אם להיות שמחה או מדוכאת, טובה או רעה, ללבוש שמלה או חצאית, להתפלל או לא, להתפלל את כל התפילה או חציה, נוסח ספרדי או אשכנזי, להתאפר או לא, למרוח בעיניים שחור או כחול. את כל הארון כבר פיזרת על המיטה. 

למבוי הסתום הזה קוראים מצור. בחודש טבת אנחנו מציינים את צום עשרה בטבת, תחילת המצור על ירושלים. המילה מצור פירושה חוסר זרימה. בשעת מצור אוכל לא נכנס ולא יוצא ואנשים לא נכנסים ולא יוצאים. 

מצור בחיים קיים כאשר את דורכת במקום. לא יודעת להחליט אם זה בן הזוג שלך והוא לא יודע להחליט אם את בת הזוג שלו. את מבוֹססת בעניוּת, בלי כסף ועם חובות. שנים עוברות ואת לא מצליחה לשמוח. אין פתיחה בעבודת ד'. אין חברות טובות. הבריאות, חס ושלום, תקועה. 

ד' שם אותנו במצרים – עד היום. עד שמשיח יבוא. אנו עדיין בגלות. איך אנחנו אומרות בליל הסדר, "הרעו אותנו המצרים". מה שעושה אותנו רעות זה להיות בתוך מְצר, להיות במצור. כיצד לא ניפול לשם, ונוכל לטפס ולצאת טובות מהמצור? 

איך יוצאים מהמצור? זוכרים  שיש כמה בורות שבשעת מצור אנחנו מועדות ליפול לתוכם. יש כמה נפילות שאדם שהזיווג שלו, הפרנסה שלו או השמחה שלו תקועים עלול ליפול בהם. כשדברים תקועים, את עלולה ליפול לכל מיני מקומות שאסור ליפול אליהם. 

כשאת במצור את עלולה ליפול למחשבה: "זהו, מכאן לא אצא". כולנו לוקות בזה. "לעולם לא אמצא את אהבת חיי", "בעלי לעולם לא יהיה נורמלי", "לא ארזה לעולם", "לנצח אהיה ענייה", "אני אסחב את החובות האלה לעולמי עד". זו מחשבה של מצור. זו מחשבה נוצרית, זו תשתית האמונה שלהם: "הקשיבי", הם אומרים, "הסבל איננו דרך כי אם ייעוד. באת לעולם לסבול ולהיות קורבן. ויה דולורוזה, חיי סבל, הם הם האידיאל". כשאת חושבת בכניעה "ככה ד' רצה ואלה הם חיי. כפרת עוונות", דעי לך שאין מחשבה נוראה מזו. 

סבל פג תוקף
יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ לבניו לפני מותו. לפי המדרש הוא החזיק בידו ערימת פתקים ובהם תאריכים - תאריכי תפוגה לסבל. "את תתחתני ב-3.1.2013", "את בע"ה תזכי בלוטו בשנת אלפיים ו... חמישים", "את תתרפאי ממחלתך בי"ג בשבט תשע"ג", תאריכי הגאולה שלך רשומים אצל יעקב והוא מבקש לגלות לך אותם. איזה כיף! 

אבל לפני שהוא פתח את הפה והתחיל לדבר, כותב רש"י, נסתלקה שכינה ממנו והתחיל אומר דברים אחרים. אומר לו הקב"ה: לא. אני משכיח ממך את כל הידיעה הזו ומטשטש ממך את הפתקים. למה? למה??? הלוא אילו ידעתי שאתארס בראש חודש אדר תשע"ג הייתי שמחה כל כך, עושה הכול בשמחה, ממצה את כל הזמן שנשאר לי - אכול ושתֹה כי מחר מתחתנים! לא כיף?

לא, אומר ד'. זה בכלל לא כיף. כשאדם יודע את תאריך התפוגה, את סוף ייסוריו, הוא לא יעבוד אותי לשנייה. כל הדבקות של עם ישראל בקב"ה היא מכוח אי-ידיעתם מתי הייסורים שלהם יסתיימו. כשאת חושבת: "אוי, הייתי עובדת את ד' כל כך בשמחה אילו ידעתי מתי יסתיימו ייסוריי" - את טועה. אילו ידעת מתי תתחתני, תתרפאי, או תיוושעי לא היית עובדת אותו כלל.
כשרואים את סוף הייסורים עובדים את ד' בפחות אמונה. הנאמנות האמיתית היא כשאת אומרת "עד מתי יימשך כל זה - ובכל זאת שמך לא שכחנו! ד', אני הולכת איתך והולכת איתך והולכת איתך במנהרה החשוכה הזאת עד שתראה לי את האור". 

השפת אמת לפרשת ויחי אומר "כי קודם גלות הגוף - גלות הנפש". אין ייסורים בלי סוף אם אינך אומרת בנפש "אני יודעת שזה לא ייגמר לעולם". הפסיקי ליפול ברוחך. למה? כי הגוף תלוי בנפש. יעקב רצה לגלות שבאמת אין רע יורד מן השמים, והרע נעשה רק על ידי חסרון המקבלים. הרע בעולם הוא שקר, ולכן יש לו סוף וקץ, כי לשקר אין רגליים. ואם האנשים היו יודעים את האמת הזאת, לא היו שולטים בהם הגלות והייסורים. 

את מבינה? כל הצער שלך מגולם במחשבה. אני לא ארזה לעולם, לא אתחתן לעולם, לא אשמח לעולם. דעי לך: ייסורים הם תמיד שקר, תמיד הסתרה, ומאחורי כל זה מסתתר אושר גדול.

יעקב, אומר ד', אינני מרשה לך לגלות לבנות שלי את תאריכי הגאולה שלהן. אבל אני מרשה לך לגלות לעם ישראל את האמת האבסולוטית: יש בעולם הזה סוף לצער שלך. ביקש יעקב לגלות את הקץ - וגילה לבניו שאמנם יש קץ! ילדים שלי, דעו לכם שאין ייסורים שאין להם קץ. ייסורים - משום שהם סרים. הם תמיד סרים. תמיד! 

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן