מקטמנדו באהבה

זו לא פעם ראשונה שהזוג ליפשיץ מקטמנדו משמש בית חם לשעת חירום למאות ישראלים. על שליחות מיוחדת במינה, כתבה שפורסמה במגזין פנימה

איילת כהנא , י"א באייר תשע"ה

שליחות מיוחדת במינה. חני ליפשיץ
שליחות מיוחדת במינה. חני ליפשיץ
צילום: הדס פרוש פלאש 90

חמישי בלילה, מוצאי שמחת תורה האחרון:
אנחנו כאן בנוהל חירום. משתדלים לסייע עד כמה שרק ניתן. אנא קבלו בהבנה את הקווים התפוסים אצלנו... יחד עם האבל הגדול. בכל פעם מחדש אנחנו מתפעמים מתעצומות הנפש שמגייסים החברים כאן... הוא שכבר אמרנו: כולנו משפחה אחת!

מילים אלה של חני נכתבו בפוסט פייסבוקי כיממה לאחר היוודע ממדי אסון מפולת השלגים שפקד את המטיילים הישראלים במוצאי אחרון חגי תשרי. מה שחני לא תיארה לעצמה הוא שעשרה ימים מאוחר יותר הם שוב ימצאו את עצמם במקום אסון.   

חיכינו לפצועים
חודש לא קל עבר על בית חב"ד בנפאל. בעקבות הסדרה 'קטמנדו' שצולמה שם לפני כשלוש שנים, נחשב בית החב"ד המקומי לאחד מבתי החב"ד המתוקשרים יותר. הסדרה מגוללת את קורותיהם של שמוליק ומושקי, זוג חב"די צעיר שנוסע לשליחות בעיר הנפאלית, ומבוססת למעשה על קורותיהם של חזקי וחני ליפשיץ - השלוחים האמיתיים. מדהים לראות, אחרי שלוש שנים, את נקודות המפגש שבין הסדרה למציאות. 

לתפוס את חני ליפשיץ בימים טרופים אלה זו משימה לא קלה. אחרי חודש של התרוצצויות הטלפון שלה לא עמד בעומס. ניסינו לדבר, אך הקליטה הייתה גרועה. קבענו לשיחת סקייפ, וגם זה לא עלה בידינו. ופתאום הגיעה הבשורה: "אני בדרך לארץ". 

בית קפה בקניון ירושלמי. נוף מודרני. כל כך לא מוכר לה, הרחק מרעשי הריקשות והלכלוך. היא מתיישבת מולי, מחויכת ולבבית כהרגלה. לאורך כל הריאיון הטלפון רוטט ללא הפסקה. 

איפה תפס אתכם האסון?
"היו ימים מאוד גשומים בקטמנדו", היא מתארת. "אני מכירה גשם, אבל זה היה בעוצמה אחרת. אמרתי לחזקי: אם ככה גשום פה, אני פוחדת על החבר'ה בהרים". 

לא עבר זמן רב עד שהתברר שהחשש של חני מוצדק. ידיעות על מצוקה בהרים החלו להגיע לבית חב"ד. "התקשרו אלינו נפאלים ואמרו שישראלים סיפרו שהם במצוקה וביקשו להתקשר לרב". 

בית חב"ד קטמנדו נעשה בין השאר כתובת לכל סוג סיוע. "קלטנו שיש מצוקה. ערכנו חישובי מסע מי נמצא שם, שזו ממש עבודת נמלים. היינו צריכים לחשב את הימים ולהבין באיזה שלב של הטרק כל אחד נמצא. ברגע שאתה יודע מי נמצא בסופה, אפשר להרגיע את ההורים האחרים. פנו אלינו המון הורים, ביניהם ההורים של ההרוגים. זה היה אחד הדברים קורעי הלב", היא נזכרת, "את בעצמך לא יודעת שברגע הזה הילד שלהם שוכב שם מתחת לשלג. לא פשוט". 

מרגע לרגע התבררו ממדי האסון. מכיוון שהסופה לא דעכה, הם היו צריכים לחכות יומיים-שלושה עד שיוכלו לנסוע לשם, לאתר את המטיילים ולחלץ אותם. ראשוני הניצולים ירדו אליהם בשעות לא שעות. "לא ישנו באותם ימים. פשוט ישבנו על הספות וחיכינו לפצועים שיגיעו. והם הגיעו, עם צלקות נפשיות עמוקות", היא מתארת. 

חני וחזקי קיבלו, חיבקו והיו כתף תומכת שעליה שמים ראש ובוכים. באותם ימים הם תפקדו כאבא ואימא, כפסיכולוגים במשרה מלאה וכמחלצים. "חזקי שכר מסוק ונסע לחלץ פצועים", היא מתארת. "הגענו איתם לבית החולים ושהינו לצדם עשרים וארבע שעות. קשה לי לתאר עד כמה שזה אינטנסיבי. זה להיות אימא לעשרה פצועים ברמות שונות ולנסות לעודד", חני לוקחת הפסקה. "הם ראו דברים נוראים וקשים. התיאורים של שני עדינים לעומת מה שהיה שם באמת". 

חני בבית חולים בנפאל

מה שמעתם משני ינאי?
"משני שמענו דברים לא פשוטים. היא הייתה חברה טובה מאוד של נדב. שהם חברים שלהם קפאו להם בידיים. זו מציאות שהם חוו שאנחנו לא מכירים בישראל. אנחנו לא יודעים מזה היפותרמיה. זה קור שאי אפשר לתאר. שיקול הדעת מתעוות לגמרי כי המוח נרדם, הכול משתתק", היא מספרת את מה ששמעה מהפצועים כשממש גרה בבית החולים, דיברה איתם, שרה איתם ונקשרה אליהם. 

"שני תתאושש", היא קובעת. "היא בחורה מאוד חזקה ומיוחדת, אני מכירה אותה עוד מהטיול הקודם שלה. במוצאי יום הכיפורים לקחתי אותה לדבר איתי. אמרתי לה שכשהיא חוזרת מהאנפורנה - שתגיע ישר אליי. כשאספנו אותה לבית החולים היא מיד הזכירה לי את הדברים. היא אמרה: ידעתי שאת דואגת לי". 

הכרתם את ההרוגים באסונות?
"זה מדהים, כי גם בתאונה וגם במפולת החבר'ה האלה היו אצלנו עד הלילה שלפני כן. הקשרים שנרקמים בלילות הללו הם קשרים אינטנסיביים. זה אחד הדברים הקשים. את לא רק מתאבלת עם כל עם ישראל, אלא גם באופן אישי על חברים חדשים". 

לא עוצרת לחשוב
לאחר שההלוויות שודרו בבית חב"ד, הוקמו פינות זיכרון והודלקו נרות נשמה - נחתה הבשורה הקשה על תאונת התהפכות האוטובוס. הרב חזקי טס מיד לחלץ את פצועי האסון, ובתוכם עומר שמש ושירה דבוש ז"ל שמצאו בו את מותן. 

"זו אותה רוטינה - את מבטלת את עצמך לחלוטין. זה לא משנה מה את חווה עכשיו. הגיע הזמן לגייס שוב את הכוחות וללכת לפצועים", היא אומרת.

ואתם לא נשארתם עם צלקות?
"שאלה טובה", היא מודה. "אף פעם לא עצרתי לחשוב על זה. אני מאמינה שהקב"ה נותן לנו כוחות. אני יודעת שאנחנו חזקים". 

איך חיזקתם את המטיילים?
"החיזוק הגדול היה עצם זה שהיינו שם. אני מאוד לא בעד לזרוק מילים של 'יהיה בסדר'. אני יותר מאמינה בלהודות על האמת. להגיד: כן, זה נורא. זה דבר נוראי שקרה. אבל החיים חזקים. אנחנו חזקים. באסון התאונה, שני בני זוג איבדו את החברות שלהם. בכינו איתם ימים ולילות. אבל הדגשנו שנתגבר על זה איתם ביחד. צריך פה המון אמפתיה, בלי סיסמאות". 

הרימו גבה
חני נולדה למשפחת פליישמן החב"דית, ברחובות בשנת 1977, אך לדבריה היא בת שמונה עשרה וחצי בלבד. "הייתה לי ילדות מאוד מעניינת", היא מגלה. "הפתיחות בבית הייתה משמעותית. ההורים לעולם לא אמרו לי עם מי לשחק ועם מי לא. עם השנים, הבנתי כמה זה שונה מילדות חרדיות אחרות". 

חני היא השלישית מבין שישה אחים ואחיות. "גדלתי למעטפת שצריך לתת, לעזור. כששואלים אותי איך את עושה את הדברים האלה, אני עונה בפשטות שככה גדלתי". 

הוריה של חני בחרו בסופו של דבר להצטרף לחב"ד. היא למדה בבית יעקב ששייך לזרם הליטאי, נקודה נוספת על ציר של חיים לא שגרתיים. אך במקום להמשיך בסמינר בכפר חב"ד, בהפתעה גמורה, נרשמה חני ללימודי תיאטרון במכללת אמונה בירושלים. "בסוף כיתה י"ב החלטתי שחשקה נפשי באמנות. אני מנגנת בפסנתר מגיל חמש, אני משחקת וכותבת". 

ללמוד תיאטרון זה מסתדר עם הדרך של חב"ד?
"למדנו שהרבי תמיד היה אומר שאם יש לך כישרון אתה צריך לתעל ולנצל אותו. לא אגיד לך שלא הרימו גבה, אבל החלטתי שאני הולכת עם האמת שלי. אני לא מאנשי המה יגידו". 

ברגע שנכנסה לכיתה, אחת הבנות התיישבה לידה וזיהתה: "את חב"דניקית?" שאלה. "יש לי בן דוד חב"דניק". "שנה שלמה דחיתי אותו", חני צוחקת. "אמרתי לעצמי תמיד שאתחתן רק בגיל שלושים. אבל לא שמתי לב, וכעבור שנה היינו מתחת לחופה". בעלה חזקי למד באותה תקופה שחיטה וטס לשחוט בארגנטינה, בכפר שכוח אל. "גם הוא עבר הרפתקאות", היא מציינת. "שנינו עברנו את המסלול של חב"ד, אבל בצורה מעניינת. הוא התנדב במד"א והיה מטפס צוקים תוך כדי לימודיו בכפר חב"ד". 

"חזקי ואני היינו חברים טובים מהרגע הראשון שנפגשנו", היא ממשיכה לספר. "הוא הבחור הראשון שפגשתי. התחתנו, ומיד לאחר מכן הוא התגייס לצבא". ידוע שלא מעט חב"דניקים משרתים בצה"ל שירות מלא. עודדתי אותו. זה היה לי מאוד חשוב".

"כל הזמן דיברנו על זה שהבית שלנו יהיה מלא נתינה. חזקי התנדב במד"א, וכשגרנו בירושלים התנדבתי בבית הילד בקיבוץ רמת רחל. הייתה ילדה שנקשרתי אליה מאוד, והיום אני חושבת עליה הרבה. אמרתי אז שיבוא יום ונאמץ המון ילדים. היה ברור לנו שהחיים לא יהיו שגרתיים כי שנינו לא כאלה".

גאה להיות משוגעת
חזקי השתחרר מצה"ל, חני סיימה את לימודיה ויחד עם בנם צביקה שנולד בינתיים ישב וחשב מה באמת לעשות כדי שהבית יהיה פתוח. "החלטנו שנעשה את זה בקהילה יהודית ברוסיה", וכאן מתחברת המציאות אל הפרק הראשון בסדרה 'קטמנדו'. "יום לפני שהיינו צריכים לעלות על המטוס התברר שאין לנו תקן. שכחו לעדכן אותנו ואנחנו לא יכולים לטוס לרוסיה. עכשיו תביני, כל הבית היה ארוז, מכולם כבר נפרדנו. נזכרנו שראינו בעיתון מודעה שהרב בתאילנד מחפש שליחים. התקשרתי והצעתי את עצמנו".

למחרת הם היו על טיסה לתאילנד. את כל בגדי החורף שארזו לרוסיה - המירו בבגדי קיץ. חזקי וחני הגיעו לתאילנד, והשתלבו בקהילה היהודית המורכבת בעיקרה מאנשי עסקים ואנשי שגרירות. חני שימשה גננת וחזקי היה השוחט והמשגיח. אך זה לא סיפק אותם. "בער לנו להקים מקום משלנו, ולעשות הכול בעשר אצבעות", היא מתארת.

אחרי עשרה חודשים, הוחלט במרכז לענייני חינוך של חב"ד לשלוח את משפחת ליפשיץ להקים בית חב"ד חדש בנפאל. "לא חשבו שיכולים לשלוח זוג חרדי שבאמת יתערה במקום כזה. כל הזמן חיפשו מי המשוגע שילך על זה, ולשמחתנו הם מצאו את הזוג המשוגע", היא צוחקת. "אמרתי לחזקי: נפאל אותיות נפלא. אנחנו חייבים לקחת את זה על עצמנו. חזקי רצה מההתחלה, אבל הוא רצה לבדוק איתי אם אני מסוגלת לחיות במדינת עולם שלישי. אמרתי לו: אנחנו אוהבים אתגרים. אז בוא נאתגר את עצמנו!".

למחרת הייתה משפחת ליפשיץ על טיסה לנפאל, וכבר במטוס הם התחילו להבין לאן הגיעו. "המטוס היה חצי מתפרק והדיילות היו בלבוש מרושל. אך מצד שני קלטתי שהמטוס מלא ישראלים. אמרתי לחזקי: איך לא היינו פה קודם?!". 

ידעת למה לצפות או שהוכית בהלם? 
"אני לא חושבת שאפשר לדעת למה לצפות כשנוסעים למקום כזה, גם אם תעשי את כל ההכנות. כשאת מגיעה, הדברים נראים אחרת לגמרי. את לא יכולה להתרגל למציאות של חסרי גפיים שהולכים ברחוב או תינוקות ששוכבים על קרטונים. אי אפשר להתרגל לעוני המחפיר שיש שם. זה קורע לך את הנשמה. נורא קל להתנשא במקום כזה, נורא קל להגיע בפטרונות כזאת. לא נפלנו לזה ב"ה". 

מדוע מלכתחילה יצאתם לשליחות?
"הרבי, זכר צדיק וקדוש לברכה", היא אומרת בהחלטיות, ומסיבה את תשומת לבי לכך שהיא לא מהזרם המשיחיסטי. "תמיד אהבתי אותו. זה מעבר להערצה", היא מסבירה. "אני אוהבת אותו אהבת אמת. הדרך הכי חזקה שאתה יכול להתקשר לאדם היא לחיות את החלום שלו, והחלום של הרבי היה שלא יהיה מקום בעולם שלא יהיה בו בית יהודי חם. שלא תהיה מציאות של מישהו שהולך בדרך ולא יהיה אח יהודי שעצור לחבק אותו". 

חני מבקשת להוסיף דבר חשוב: "חשוב לי להדגיש שיש עוד 4,000 שליחים בעולם, שעושים בדיוק מה שאנחנו עושים. המקום שלנו פשוט מתוקשר ומפורסם, אבל יש כמונו עוד אלפים". 

"לא תשפוט"
כ‑20,000 ישראלים עוברים בבית חב"ד קטמנדו בשנה, רובם מטיילים או אנשי שגרירות, ואני שואלת את חני איך מכילים כמות כזאת של אנשים. היא עונה לי בסיפור: "מישהו הסתכל פעם על הרבי מלובאוויטש מחלק דולרים. הגיע תורו, הוא פנה לרבי ושאל: איך יש לך כוח לעמוד כך שעות כל יום, לחלק דולרים ולשמוע סיפורים רבים כל כך, והרבה מתוכם מצערים? ענה לו הרבי: כשסופרים יהלומים לא מתעייפים. לקחנו את המשפט הזה איתנו לשליחות", היא מסבירה, "להתייחס לכל ישראלי שעובר דרכך כאילו הוא הראשון". 

להתייחס לכל ישראלי כאילו הוא הראשון. חני ומטיילות ישראליות

למה להרחיק את עצמכם מכל ציוויליזציה מוכרת, רק כדי שלמטיילים הישראלים יהיה נוח כשיבואו לטייל?
"ישראלים תמיד טיילו ותמיד יטיילו. אם אנחנו מאמינים שבכל מקום שיהודי הולך אליו צריך שיהיה בית יהודי חם שיקבל אותו - נהיה שם. אצלנו המקרה שונה, כי לנו אין קהילה. זה אחד האתגרים שלנו. אין בית כנסת, אין מקווה, אין משחטה. אתה הקהילה. אנחנו חולבים לבד ושוחטים לבד והולכים למקווה בנהר ממש כמו לפני מאה וחמישים שנה. בשביל להיות יהודי אתה עובד קשה במובן הטוב של המילה. יש המון קסם בחיים שכאלה, שלא הכול מוגש לך אינסטנט. זה אחד הדברים שהכי קוסמים לי בנפאל". 

למה בית חב"ד קטמנדו מצליח למשוך אליו כל כך הרבה מטיילים?
"יש המון סוגי אוכלוסייה שמגיעים אליך, ועליך לפתוח את הבית בצורה כזו שתתאים לכל אחד. יש הכול אצלנו בבית: יש בית כנסת ושיעורי תורה, ומצד שני יש ספרייה ופינה של וידאו וסרטים. השתדלנו ממש להתאים הכול לכל תחום עניין. אנחנו גם לא שופטים אנשים. מבחינתי יש דיבר אחד עשר והוא לא תשפוט". 

ארבע עשרה וחצי שנים שהם שם. בארץ זרה, מוכת עוני מחפיר, בלי משפחה מסביב, בלי קהילה, בלי חברים. אני שואלת אותה אם הם לא מתגעגעים לחיים בארץ. "הבאנו את הארץ לשם", היא עונה בביטחון. "כשאתה אצלנו אתה מרגיש ארץ ישראל הקטנה. פה כולם יכולים לשבת ביחד וזה בסדר. פה כולם אוהבים זה את זה, מה שפחות מורגש בארץ לצערי. ממש 'הבאנו אותה באחדות'".

לחיות במדינת עולם שלישי זה לא פשוט, היא מספרת. "לא אשקר. אין לי חברות, שכנים, משפחה קרובה. חזקי מהווה בשבילי פונקציה של כל אלו. הוא החברה שלי, השכנה שלי, המשפחה שלי. מזל שיש לנו חיבור כזה חזק". 

ובכל זאת, זה חסר.
"שכחתי מה זה. מצד אחד יש מסביבי המון בנות, ואני אוספת לי חברות. מצד שני, אני גם הרבנית של בית חב"ד ואני צריכה להזכיר את זה לעצמי מדי פעם. אני מהווה בשבילם דמות, כתף תומכת. "יכול להיות שחסר לי", היא מהססת, "אבל אני משתדלת להסתכל על הכוס המלאה".

דיבור מתוך פרצה
נקודת מפגש נוספת עם הסדרה 'קטמנדו', קרתה בראש השנה האחרון. בסדרה נעצר שמוליק על ידי השלטונות בנפאל על לא עוול בכפיו. חזקי נעצר השנה, באותן נסיבות. "הייתה איזושהי טעות של פקיד. הייתה חסרה בדרכון שלו מדבקה, שמסתבר שנפלה. חזקי נעצר לחמישה ימים קשים מאוד בכלא. מצאתי איזושהי פרצה שלא ידעו עליה ומשם תקשרתי איתו".

פרצה?
"היה לו בתא חלון שמתחתיו ישבתי והייתי מעודדת אותו ומדברת איתו. גרתי שם חמישה ימים". בסופו של דבר השתחרר חזקי בסיבות לא סיבות. "אז חשבנו שזה היה הכי רע שיכול לקרות. שזה האתגר הכי גדול שנחווה בשבועות האלה. טעינו בגדול. זו הייתה תקופה הזויה", היא מסכמת. 

לא קל להיות שליח. בכסלו יחול יום השנה להירצחם של רבקי וגבי הולצברג הי"ד, השליחים ממובאי. רבקי וחני היו חברות נפש קרובות.

"הבת שלי, רבקה, קרויה על שמה", היא משתפת. "היינו חברות נפש, כמו אחיות. בהתחלה היו ממש המון שאלות ותמיהות למה זה קרה ואיך, אבל זה לא היתרגם לפחד אישי שלנו. אתה לא יכול ליפול יותר מדי. אתה הרי שם בשביל אנשים. אתה צומח מתוך זה. אתה מתעשת". חני לוקחת נשימה, ובאותו רגע ניגשת אלינו אישה בעלת חזות חרדית ומודה לחני על כל הפעילות שלהם. "את מדהימה, תודה רבה לך", היא אומרת לחני, שנותרת מבוישת. 

בית זה בית
שלא כמו בסדרה, במבנה הנוכחי ישנה הפרדה בין מבנה בית חב"ד ובין דירת המשפחה, ומשפחת ליפשיץ מתגוררת ממול בית חב"ד. לפני שלוש שנים אימצו הרב חזקי וחני ילד נפאלי שגסס ברחוב בשם בים. "הוא היה במצב קשה. הוא התחנן שניקח אותו. התייעצנו עם הילדים ואספנו אותו אלינו". בים לא גויר. הוא נשאר נפאלי, נאמן למסורת שלו, ולומד כיום בבית ספר נפאלי פרטי שאליו שולחים אותו חזקי וחני. 

מלבד בים המאומץ, למשפחת ליפשיץ יש חמישה ילדים נוספים. שני הגדולים נולדו בארץ והאחרים בנפאל. צביקה, בן חמש עשרה וחצי, שוהה בארץ ושוקד על לימודיו בכפר חב"ד. בנפאל נמצאים חלי בת השלוש עשרה, שמוליק בן האחת עשרה, רבקי בת החמש ויצחק בן השלוש. הילדים לומדים בבית הספר, שבו רבקי משמשת כמנהלת ושתי מורות שהובאו מהארץ משמשות כגננות וכמורות. חני אומרת שזהו בית ספר לכל דבר. "יש מערכת שעות, יש שיעורים ומבחנים. סוג של הום סקולינג אבל מאוד מושקע".

לא חסרה להם חברה?
"זו המציאות. הקשר בין האחים הוא קשר שאי אפשר לתאר. אנחנו הכול אחד בשביל השני. הרבה בזכות זה שאנחנו כל הזמן ביחד. הם החברים הכי טובים".

איך הילדים מקבלים את השליחות?
"אלה החיים שלהם, הם נולדו לזה וטוב להם. ילדים, זה המון מה שההורים משדרים להם. כמו בסרט 'החיים יפים' - אנחנו משדרים לילדים שהכול חיובי, גם הקושי. אין הרבה אנשים כמונו שלא צריכים לחפש אורחים", היא אומרת בחיוך אך ברצינות גמורה. "אנחנו מזכירים להם שכל הזמן יש אנשים סביבם ושאוהבים אותם. זה באמת איך אתה מצייר לילד את מציאות החיים שלו. חשוב לתת להם חיזוקים", חני מבקשת לשטוח בפניי את משנת חייה. "כשהאווירה בבית היא ריב או קונפליקט, הילדים חווים את זה. אנחנו מקפידים לשתף אותם בחיובי, ואומרים להם שגם בזכותם זה קורה. נראה לי שזה עובד. הם גם שליחים, בדיוק כמונו". 

איך שומרים על הקשר עם הילדים?
"אני כל הזמן מזכירה לעצמי שדבר ראשון אני אימא ורק אחר כך שליחה", היא משתפת. "בחודש האחרון הילדים שלי אמרו לי: 'אנחנו לא זוכרים איך את נראית'. עברתי בין חדרי קירור לחדרי ניתוח. לכן הרגשתי שאני צריכה לקחת אותם איתי לארץ קצת. לתת להם כל מה שאני יכולה. אני מפצה על זה עכשיו בגדול. באופן כללי אני מאוד משתדלת. יש שעות שהן קדושות לילדים". 

השגחה מיוחדת 
אתם שוכרים מקום, מסוקים לחילוץ, מאכילים עשרות אלפי מטיילים בשנה, עורכים לילות סדר ענקיים. יש לכם מקורות הכנסה קבועים? משכורת, פנסיה?

חני מגלה לנו מציאות לא פשוטה. "מי שפותח בית חב"ד, אחד התפקידים שלו זה למצוא מקורות מימון. בשנתיים הראשונות יש עזרה, אבל אחר כך אתה מכלכל את עצמך לגמרי לבד. אין לנו משכורת, אין לנו פנסיה. זה מצחיק אותי שאת שואלת". 

אז מי בכל זאת?
"יהודים טובים בעולם, שחזקי מגייס מדי שנה", היא עונה בפשטות ובאמונה. "הרבה פעמים אנחנו נקלעים לחובות כלכליים, אבל באיזשהו מקום באופן ניסי מצליחים לעמוד על הרגליים. יש רגעים שאנחנו לא יודעים איך מחר נשלם או נביא ירקות למסעדה. יש לנו ביטחון ולאנשים מסוימים זה נשמע אולי הזוי. אנחנו עושים דברים טובים והקב"ה רואה את זה. לא יכול להיות שהוא לא ידאג. בכל מקרה, במצב מצוקה נקבל סיוע ממרכז חב"ד העולמי, מהרב משה קוטלרסקי מהמרכז לענייני חינוך, שהוא כמו האבא של השלוחים".

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן