תקועים

"לא רק שאין לי סיפור, אני עוד משמינה ממנו. אולי הרעיון של הסיפור לא טוב, ולכן הוא לא מפעיל אותי"? סיפור על מחסום כתיבה

רחלי מושקוביץ , כ"ז בתמוז תשע"ה

אין שום התפתחות
אין שום התפתחות
צילום: פנימה

"יש כרטיס מועדון?" הקופאית שואלת בפיהוק רחב, ומעבירה את קופסת השימורים האחרונה על המסך המצפצף. איזה כרטיס מועדון, מעולם לא תכננתי להיות לקוחה שכבולה בכרטיס אשראי לסופר היקר הזה. אפילו המכולת שלנו כבר זולה יותר. אפשר לחשוב שהעגבניות כאן מצופות כסף, והמלפפונים יהלומים.

סופר יוקרתי או לא יוקרתי? בחור צעיר עומד בסוף הסרט הנע ואורז את המוצרים שלי בסימטריה בתוך שקיות מרשרשות, אבל למה שקית לכל מוצר בנפרד? מתאים להם פה לשמור על סביבה ירוקה.

הלאה, כבר חמש ורבע. יש לי ארבע דקות להגיע לחניה עם כל הכבודה הזו, להעמיס ולהיתקע בנחת בפקקים של אחרי הצהריים.

תודה ושלום, מחתימה שומר מנומנם על החשבונית הארוכה, ומתקדמת למעליות. גוש אנשים צפוף כבר מחכה לפניי. זוג צעיר עם עגלה פלוס ילדונת מתרוצצת, איש מבוגר שמסלסל בשפמו ובודק מדי פעם את המעטפה שבידו. לידו ראש נמוך ומקריח שקוע בעיתון יומי, ועוד גברת אחת שלבושה ירוק מכף רגל ועד ראש גוררת עגלת קניות משובצת. עומדים סביבי עוד כמה טיפוסים מעניינים, אבל אני עסוקה בלבדוק את הצג המהבהב שמקרב ומרחיק את המעלית ממני. 

מעלית אחת מגיעה וההידחסות מתחילה. הזוג עם הילדים מוותר מראש ונשאר בחוץ, שתי בחורות מעדיפות להמשיך לצחקק עד שתגיע המעלית הבאה, ועוד כמה שהגיעו מתנשפים ועמוסי שקיות מגלים שיצטרכו לחכות.

"זוז קצת, אתה מועך לי את השקיות", רוטנת בחורה אחת לבעל העיתון הפרושׂ, שבלי להתבלבל תופס עוד נפח כפול מהאוויר המצומק שלנו. אנטיפט. גם אני בלבי נשאתי תפילה שכל שבע השקיות שאִגרפתי בשתי ידיי לא יימעכו וייהפכו לדייסת פירות בחומוס ונתזי קוטג'.

רגע לפני שכולנו נדחסים מציץ מבחוץ פועל, מגלגל לפניו מגדל קרטונים. "יש מקום?", ה"לא" שלנו היה כה אחיד, כה הרמוני, וכה מתוזמן - שהוא חייך ומשך את חגורת מכנסיו למעלה. "נסיעה טובה" ונסגרו הדלתות. איזה נסיעה ואיזה טובה.
שלוש שניות מרגע ההמראה, המעלית נעצרה. "סליחה, זוזו בבקשה", ניסתה הגברת הירוקה לפלס את דרכה, "קומה ראשונה? אני צריכה לצאת כאן". לקח לכולנו שנייה ועוד אחת כדי להבין שנתקענו. ממש נתקענו. "תלחצו על הכפתור העליון!", "התחתון!", "על כל הכפתורים ביחד". כולם – בלי הבדלי גיל, גובה וצבע הכובע - גילו במפתיע בקיאות מקצועית בכל כפתורי המעלית, אך ישועה אין. דלתות המעלית מיאנו להיפרד. 

"תנסו להתקשר למשטרה", "צריך מכבי אש!", "שמישהו יתקשר למשרדים פה", "התקשרתי כבר, לא עונים". 

האור כבה. אפילו אני אמרתי בלבי איזה אימאל'ה קטן. מישהו החל להלום בדלתות - "הצילו! הצילו!". לפי הקול זו הגברת הירוקה. אם עד עכשיו עוד שמרתי על הפאסון, הרי שזעקות השבר שלה התחילו לערער אותי. 

"אבא", ייבבה בעלת השקיות לתוך הנייד הזרחני, "אנחנו תקועים, עוד מעט ייגמר לנו האוויר". בחסות החושך אני רואה את אצבעותיה גוללות את המסך באור קלוש, מעלות סטטוס בפייסבוק: "אני תקועה במעלית. אימאלההההה". 

המזגן לא פועל, והחום והזיעה נדחסים בסירחון שהולך ומזדחל לאפינו. בטח הירוקה קנתה בעגלה המשובצת שלה דגים טריים.

נס, נס גלוי שהזוג עם הילדים והעגלה חיכו לתור הבא. אני עוברת לחשוב על הילדים שלי. מי יודע מתי אשוב הביתה. ואם לא יחלצו אותנו בקרוב ונישאר בלי אוויר? מולי מרחפות מיטות בחדר מיון וצוות החייאה, ומחשבה אחרת נדחפת קדימה: אולי הכבלים של המעלית לא עומדים בעומס שלנו, והם ייקרעו וכולנו נצנח? 

מבהילות וקרות רודפות המחשבות בזו אחר זו, ואני מנסה לגרש אותן לתוך האור שבוקע מהנייד. הצג שלי מוכיח שעברה דקה וחצי. מרגיש כמו חצי שעה. שמישהו יבוא כבר, אני מתחננת לבורא העולמות ומחלץ המעליות. 
לצאת מכאן.

***
איזה לא יפה, ובכל זאת אני מרגיש שמחה חצופה מתגנבת לי ללב. אין כמו לראות את הצד הנגדי באוטוסטרדה עומד פקוק ועמוס, בעוד הנתיב שלי פתוח ומרווח כהוגן. אני שמח עוד שתי דקות. המכוניות שלפניי מאטות בנחת עד לעצירה מוחלטת, ואני מאחוריהן. ידעתי שלא הייתי צריך לשמוח.

פקק. 
נחש מכוניות גדול ותקוע שנפער מלוע עיר אחת ועד לוע העיר הבאה. לא יכול להיות. טעות מוחלטת. ישתחרר עוד שנייה. אז עוד שניותיים. עוד דקה וחצי בטוח ייפתח. אני משחרר את החלון ומשתרבב החוצה - אולי אפשר לראות מה העניין. תאונה? חפץ חשוד? רמזור מקולקל? מכונית תקועה? לא רואים כלום. חבל הרכבים אינו נגמר, בלי התחלה ובלי סוף. 

"נבלה יפה פה, הא?" מחייך אליי מגבוה בעל המשאית השכנה. בנחת הוא מוציא לו בננה ומתחיל לקלף. בשבילו זאת הפסקה מיוחלת. בשבילי - זה להפסיד את הסיכוי הרציני ביותר שקיבלתי החודש. 

מאיר ארגן לי הצעת עבודה, דחף אותי אצל הבוס שלו ראשון מכל המועמדים, ביקש שאשלח לו עוד המלצות, קבע לי תאריך, והנה אני כאן, תקוע במבואות ירושלים, החולצה שתמר גיהצה לי בדייקנות ובתפילות מתחילה להראות סימני עייפות מדאיגים של קמטים וזיעה. 

מאיר לא עונה. הוא בטח באמצע ישיבה. מה לכתוב בהודעה? "מצטער, אני מאחר, תקוע בפקק?" איזה רושם יקבל הביג בוס? גרוע. 

נהג עצבני מאחוריי פותח בצפירות קצרות וקצובות, כאילו זה יעזור, וחבורה שלמה מסביב מצטרפת. כאילו זה יעלים את הפקק. מאיר מתקשר, קשה לשמוע אותו עם כל הצפירות מסביב. "פקק!" אני צועק לנייד, אין סיכוי שהוא ישמע. "אני לא שומע. מצאת חניה? רוזנברג מחכה לך במשרד". "תקוע בפקק! מאיר, שומע???".
***
אני עוברת שוב ושוב על המילים האחרונות. לא טוב. אין כאן שום התפתחות ולא תת-התפתחות ואפילו לא עניין. סתם גיבוב מילים. אין ברירה, צריך למחוק. בכאב אני מסמנת את השורות בשחור קודר, דֶליט. 

את עשרים הדקות הבאות אני מעבירה בוהה מול המסך. מה, מה כן יכול לקדם את העלילה? אולי להעביר את הגיבורה לגוף ראשון? זה יישמע אותנטי יותר, יזמין קצב חדש לתמונה? לא, מה פתאום, אני נבהלת מעצמי. אימא שלי, חמותי, השכנה או הגננת של הילדה עוד עלולות לשוב שזה סיפור שמבוסס על המציאות. לכי תסבירי להן שהרעיון הגיע משיחה ששמעת אתמול באוטובוס. 

טוב, אז לא גוף ראשון. מה כן יעזור? אני לא מתקדמת. חשבתי שהבוקר החדש יפתח לי את הראש, אחרי לילה יבש ומאכזב מול המסך. אך הבוקר לא התגלה טוב מאמש. 

מה השעה? כבר שתים עשרה ורבע. הבטחתי למערכת סיפור מוכן עד ארבע אחר הצהריים, ומשם בטיסה ישירה להגהה. אבל שום סיפור מוכן לא נראה באופק. תכתבי, תכתבי. אני פוקדת על עצמי. לא משנה מה. אל תסנני. תכתבי גם שטויות. העיקר לכתוב משהו, בסוף החומר הטוב יתפרץ החוצה בנביעה צלולה. 

אני באמת מתאמצת, אבל אפילו שטויות אין לי לכתוב. 
אני קמה להכין לי צ'יקו בפעם החמישית הבוקר, עם העוגייה השמינית. לא רק שאין לי סיפור, אני עוד משמינה ממנו, כך יוצא בחישוב מהיר. כשאני חוזרת למסך אני מגלה לאכזבתי ששום גמד קטן לא המשיך את העבודה. תקוע באותה מילה בדיוק. זמזום המחוגים מאיים להשבית לי סופית את המוח, וישועה באופק - אין. 

אולי הרעיון של הסיפור לא טוב, ולכן הוא לא מפעיל אותי, ולכן לא יוצא כלום, ולכן השעון רץ, ולכן - - - צריך להחליף סיפור! על מה? מאיפה אני ממציאה עכשיו רעיון חדש וגומרת תוך שלוש שעות סיפור? בל אשכח שחבורת יורשי העצר עתידה לחזור בעוד חצי שעה. אין סיכוי. אני פשוט צריכה להאמין בעצמי שאני מסוגלת להוציא מהבלאגן הזה יצירת מופת, ולהאמין בה' שיעזור לי לעשות את זה בחצי שעה. 

עוד שורה וחצי. שוב מוחקת. אין קונפליקט. הדמות לא ברורה. קמה לעשות התעמלות, אולי זה ישחרר את שרירי המוח. משמיעה מוזיקה להשראה. קוראת מההתחלה. נראה לי שזאת שׂפה גבוהה מדי בשביל ילדים, לא? הלאה, לשכתב סגנון. גם הדימויים בסוף לא מתאימים לגיל הצעיר. מחר אני מקבלת מכתב פיטורין מהעיתון. מאין יבוא עזרי?
***
"אני לא בא השבת", אני אומר הכי קצר שיש ומחכה לשמוע את התגובה שלה. 
"למה, ילד? די, עברו שבועיים". לך תסביר לה מה עשית. 
"ככה, אימא, אי אפשר". היא שותקת. 
"אז תחזור רק בעוד שלושה שבועות?" 
"כן, ככה זה. את בטח מבינה". בטח היא מבינה. מהיום שהתגייסתי אני עטוף סודות וסיווגים, והיא כבר למדה לא לשאול איפה הייתי השבוע ומה עשיתי. אני מנתק ונשכב על המיטה. טוב שחסות השתיקות שלי מחפה הפעם על השטות הזו. 

"ביי, גבר", טל דופק לי על הראש. 
"שבת שלום", אני עונה לו בחיוך קטן. 
"אל תתבאס מדי", הוא לועס, ומעמיס את הקיטבג הענקי שלו על הכתף. ויוצא. 

גם אני מקווה לא להתבאס מדי. בטח יהיה משמים בחדר האוכל. שבת יבשה כזו. אף אחד מהיחידה לא נשאר. זה אומר לחפש את עצמך בשולחן ולשבת עם מישהו מהיחידה השנייה, בתקוה שתזהה שם פנים מוכרות. שעות של שקט, ועוד כמה עבודות שקיבלתי בונוס. פלוס שמירה. השמש בחלון הולכת ומתקרבת לקו של הגדר, והצללים של ארון המתכת על הקיר ממול הולכים ונמתחים. 

אזור הביתנים שלנו שקט. אף צלצול נייד, צחקוקים ושאגות קרב. ריק. תכף שבת, אני מנער את עצמי מהמיטה. יש לי עשרים דקות להתייצב בעמדת השמירה הצפונית. 

המרחב כולו שקט, ואני מאחורי חומת האבן והבטון. ג'יפ צבאי אוסף שני חבר'ה מהשין-גימל, הולך ומתרחק אל החופש שלהם, אל שבת בבית, אל אוכל של אימא ואל מיטה רכה בריח הכביסה העדין. העשן שנפלט מהג'יפ חוזר אליי, מתקרב לאט, שותק גם.
אני כאן.
***
נגה הפעילה את הדיסק ונשכבה על השטיח. המילים השקטות טפטפו אחת אחת, נספגות ברכות. 
"עצמי את עינייך". היא עצמה. "תני לאוויר לחלחל פנימה". איך נותנים לו לחלחל? מה זה השטויות האלה? גלים של התנגדות הדפו אותה, ושוב פקדה על עצמה לשכב. לא לדמיין ולא לנשום עמוק. רק להקשיב. 

"את פוסעת לאִטך בשביל. הביטי מסביב. מה את רואה? מה צבע השמים?" יש קורי עכביש בפינה העליונה. סליחה, עוצמת. 

"הביטי בשביל שלך. ישר או מפותל? חלק או מחוספס? נשמי לתוכך. השביל שלך הולך ונהיה צר יותר ויותר. המרחב שלך הולך ומצטמצם. שקט. חושך. האוויר הופך קודר וסמיך. שער ברזל אטום נסגר וננעל אחרייך. צפוף וחונק. חבל דק הולך ונכרך סביבך, מגביל תנועה. הידיים נכבלות, תנועת הצוואר מצטמצמת. הביטי בחבל, מהו? התבונני בו. 

"נשמי עמוק. 
"ראי קרן אור חיוורת שבוקעת את הערפל. אלומת האור הולכת וגוברת וממיסה לאט לאט את החבל שלוכד אותך. החומות הגבוהות שסביבך מתפוגגות לתוך הרוח. קירות הברזל הולכים ונמוגים, והאור הולך ומציף את המרחב שלך. את במרחב. האוויר נהיה נקי ורענן. נשמי עוד שלוש נשימות עמוקות. פקחי את עינייך".

פורסם לראשונה בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן