לחזור אל הזרימה הטבעית

תמר ניזרי גידלה את הילדים הראשונים על פי עקרון הרצף, בלי מטרנה או מעון. היום היא אומרת: אמא שמחה לילד שמח- גם בחופש הגדול אפשר

תמר ניזרי , י"ב באב תשע"ה

החופש הגדול הוא הזדמנות
החופש הגדול הוא הזדמנות
צילום: פנימה

כאשר בתי הבכורה נולדה לפני כחמש עשרה שנים התעוררו בי רגשות קדומים, קמאיים, שלא ידעתי על קיומם.

"ילדה ילדה ילדה", צחקו המיילדות בבית החולים. בת תשע עשרה וחצי הייתי אז, מותשת ממאמץ הלידה ונרגשת, חובקת את הפלא הגדול בעולם - תינוקת מושלמת. 

בשמונה בערב באה האחות כדי לקחת אותה לתינוקייה. "אל תיקחי אותה ממני", התחננתי. "טוב", התרצתה האחות, "עד חצות היא תהיה אצלך, ובחמש בבוקר תוכלי כבר לקחת אותה בחזרה. מילה שלי". 

כל אותן חמש שעות לא הייתי רגועה. התהפכתי על משכבי ודימיתי קול בכייה. בחמש בבוקר, בדיוק, דפקתי על דלת התינוקייה, רחוצה ומוכנה למפגש המחודש. "לא מוציאים עכשיו תינוקות, תבואי בשש", הייתה התשובה הלקונית. 
"אבל האחות האחראית... אתמול... הבטיחה לי..." דבר לא עזר. איזו שעה ארוכה ואומללה. הציפייה, האכזבה, העלבון, החיסרון. תנו לי את הבת שלי. באותו בוקר חתכתי משם. חתמתי ונסעתי לבית הוריי. לא בלי בתי.

אולי זו הייתה אחת החוויות המכוננות שלי כאימא, בתחילת דרכי. מטפלת? מעון? את הילדה שלי? כל זה לא עלה אף לרגע על דעתי. התמסרתי לאימהות בכל לבי ומאודי. הלכתי על גידול בֵיתי, לפחות עד גיל גן. 

לא חלפו שנתיים ולבתי הבכורה נולדה אחות, ואחר כך עוד אח ועוד אח. אימצתי את עיקרון הרצף. אפילו הייתה תקופה שבה ישנו כולנו בחדר אחד, מלא במזרונים, קרובים קרובים. מטרנה הייתה דבר שרואים רק אצל אחרים. הסתכלתי בתערובת של גאווה ורחמים על האימהות העובדות, שמפקירות את ילדיהן במעון וזוכות לבלות איתם שעות ערות מועטות וגם אז מייחלות לסיומן. 

בבית שלנו הייתה זרימה פשוטה וטובה עם הילדים. פשוט חיינו ביחד. קמים, מתארגנים, אוכלים. מסדרים ביחד את הבית. אחד במנשא, השניים הגדולים יותר עוברים מחדר לחדר והחיים הם המשחק. תליית הכביסה, חיתוך הירקות לארוחה. כשהם ישנו היה לי זמן לעצמי, וחוזר חלילה. היום לא נקטע כשהולכים לגן או כשחוזרים ממנו. אין צורך באיסוף מחדש.

אך לא תמיד זה מתאים, ולא לכולן. הגיע הרגע שבו הרגשתי שכבר איני שמחה. הלב שלי כבר לא נמצא כאן, בשהייה האין סופית עם ילדיי בבית. הרצון שלי כבר היה במקום אחר. כאשר הבנתי זאת, היה צורך לחשב מחדש את המסלול. לשנות תפיסות עולם. אימא שמחה לילד שמח, זה משפט שמנחה אותי, גם אם חצי יום ילדי במעון. אני מאמינה שגם כך יכולים לגדול ילדים בריאים, וגם עם מטרנה. כל אחת ומה שנכון לה. 

אבל בחופשים אני אוהבת לראות איך הזרימה הישנה הזאת, שהכרתי, חוזרת עם כל יום שעובר. הילדים עוברים לאט לאט לקצב של הבית. זה לימוד, וזה דורש זמן. טבעי שבהתחלה לא יהיה פשוט, אנחנו כבר לא רגילים לבלות כל כך הרבה זמן ביחד. 

שתי עצות לי: האחת, שמרי על עצמך. תמיד, ובעיקר בחופש. אכלת? שתית? הלכת לשירותים? ישנת כמו שצריך? כדי להיות אימא רגועה ראשית כול את צריכה לדאוג לעצמך. כן, גם אם זה אומר לקחת בייביסיטר. צ'פרי את עצמך בחוג, בשיעור, במפגשי חברות, בפעילות גופנית. זה חובה בשבילך, לא זכות. 

שנית, קחי את החופש הגדול כאתגר, כהזדמנות להתפתחות אישית, הזדמנות לחיזוק הקשר עם הילדים וביניהם. הציבי לעצמך מטרות לחופש וצעדים קטנים בדרך למטרה, וחזקי את עצמך על כל הצלחה קטנה: לא התערבתי במריבה, חיבקתי את הגדול, הקפדתי על שנת צהריים, נשארתי שלווה על אף ההתבכיינות ברקע. אחרי חופש גדול כזה - הכול יהיה קטן עלינו.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן