שובו של האלטע זאכן

זה הזמן להיפטר מכל הישן והכבד. נועה ירון דיין מתוך הטור במגזין פנימה "יש לנו את כל הסיבות לא לחיות, אם לא היום הזה"

נועה ירון דיין , ד' בתשרי תשע"ו

חלק מפסקול הילדות
חלק מפסקול הילדות
צילום: פנימה

כשהייתי ילדה היה אלטע זאכן נודניק אחד, שהיה עובר כמה פעמים בשבוע ברחוב שלנו עם טנדר מתפרק ומקרטע.

הוא היה נוסע לאט ומשמיע שוב ושוב ברמקול מחריש אוזניים קלטת של עצמו: “אלטע זאכן, אלטע זאכן, קונים הכול, ארונות, כיסאות, שולחנות, מכונת כביסה, מכונת תפירה, ספה, מזנון, שטיח, אלטע זאכן”. 

חבל שאני לא יכולה לצרף לכם רצועת בונוס שלי שרה את השיר העתיק הזה עם הניגון הקצת מנג’ס וקצת מרדים ההוא. לא משנה מתי ואיפה תעירו אותי - אני יודעת לשיר את השיר הזה. וגם אחותי. וכמונו כל מי שהיה ילד באותה תקופה בשכונה שלנו. 

האלטע זאכן היה דמות. חלק מפסקול. והשיר שלו הולך איתי גם היום, כשאני רחוקה אלפי שנות אור מאותה ילדות ומאותה שכונה. 

אצלי השיר הזה נשאר, אבל הוא קיבל טוויסט. אני שרה אותו בחודש תשרי. התחלת כל ההתחלות. מבשלת ומזמזמת. נוהגת במכונית שלי ומזמזמת. נוהגת בעגלה של סופר ומזמזמת. 

אלטע זאכן, אלטע זאכן. קונים הכול עכשיו, זה הזמן. עכשיו ממש. עכשיו הזמן להיפטר מכל הישן הכבד הזה. מכל האלטע זאכן. להיפרד מהחלק המת שבי. מהישן והזקן שבי. מהמנוון והעצל שבי. למחול לו. למחול לי. לתת לו ללכת. למרות ההרגל. למרות האהבה שבינינו. למכור אותו אפילו בפרוטות, העיקר שמישהו יעמיס אותו וייעלם איתו. 

ועכשיו יש בדיוק כזה מין מישהו. עכשיו זו עת רצון לעסקאות מהסוג הזה בדיוק. עכשיו זו העונה. ישן תמורת פרוטות. חדש במחיר מבצע. כי עכשיו קונים הכול. ארונות, כיסאות, שולחנות, פשעים, חטאים, עוונות, מכונת כביסה, מכונת תפירה, שאריות עצבות מפעם, ייאוש של השנה שעברה. 

עכשיו הכול מתחדש. הבריאה כולה מקבלת תקציב לעוד שנה. עוד מים, עוד שמש, עוד שפע, עוד נשימה. עוד זריחות, עוד שקיעות, עוד חורף, עוד אביב, עוד לחם, עגבניות, זיתים וגבינה. חדש. מאוצר מתנת חינם. 

כמה עצוב לי לפעמים שאני יכולה בקלות להאמין שהכול מתחדש, הכול חוץ מדבר אחד. הכול חוץ ממני. בזה קשה לי להאמין. עם הדעת הזאת לא פשוט לי להחזיק ראש. ואני כמהה להתחדשות, משוועת אליה בדיוק כמו כל שאר הבריאה. 
ובכל זאת קשה להתחדש. קשה להאמין בחידוש העולם. וחוסר האמונה הקטן הזה, הוא בדיוק מה שעומד ביני ובין ההתחדשות. 

אם אצליח להאמין בזה בשלמות, אזכה להיפרד מהאלטע זאכן בשלמות. אם אצליח לשכנע את עצמי שאני ראויה למחילה. שאכן נמחל לי. שאני אכן שוב חופשייה כמו ציפור. לא אסורה אצל שום שטן של אתמול. משוחררת. בעלת בחירה. יכולה להתחיל מאפס. אז אוכל באמת להתחיל מהתחלה. 

אנחנו מתחננות על סליחה ומחילה וכפרה, אבל אנחנו בעצמנו מסרבות להעניק אותן לעצמנו. השם יתברך כבר אמר “סלחתי כדברך”, ואנחנו עדיין מדמיינות את כובד משקל ההרגלים הרעים על צווארנו, לא מאמינות ביכולת של עצמנו להשתנות. כמו ציפור שלא מנסה בכלל לפרוש כנפיים. למודת שבי. חסרת מעוף. חסרת רצון. 

אלטע זאכן אלטע זאכן, קונים הכול. אני מזמזמת לעצמי. מתפללת להעז לצאת למרפסת ולקרוא לו לעלות. להראות לו את הסחורה. לא להתמקח. להשתדל שהוא ייקח הכול. אם לא את הכול אז לפחות את הרוב. טוב נו, שייקח משהו. לא את הארון אז את המזנון, לא את המזנון אז לפחות את המזרן. לא את המזרן אז לפחות את הכרית. או את הקערית. טוב נו, יאללה, קח במתנה את הכפית. אני אקנה לי אחת חדשה, משפע חדש של שנה חדשה. 

כי אין לו לאדם בעולמו אלא אותו היום ואותה השעה. והיום אם בקולו תשמעו, זה כלל גדול בעבודת השם. צריך לחיות עכשיו. צריך להתחדש. מה שהיה כבר איננו. הרע נמחל, נסלח, התפורר, התפוגג, נעלם ואיננו. 
ועדיין העבר שלנו הוא התירוץ הכי טוב ללמה אין לנו הווה.

יש לנו את כל הסיבות לא לחיות. למה לא לחיות? כי אתמול ושלשום ובשנה שעברה וכשהיינו ילדים ובתיכון ובצבא. ואין לו לאדם בעולמו אלא אותו היום ואותה השעה, ובכל יום נעשה האדם ברייה חדשה. 

כמה אני רוצה להתחזק באמונה שלי בכוחה של תשובה. נראה לי שמצאתי את האיחול הפרטי שאאחל לעצמי לכבוד השנה החדשה: שאזכה להיעשות ברייה חדשה. מאחלת את זה לכולנו. שנזכה להתחדש. שנזכה להיעשות כל אחת ואחת מאיתנו ברייה חדשה. תינוקת של תשע”ו. חדשה ממש. ורודת לחיים ומתוקה מדבש.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי