דווקא כשקשה לך

"אל תקבעי מראש את הקיבולת שלך. היי גמישה. כשאת שונאת לעשות, זה החסד הכי גדול אבל הוא צריך להיות גם רלוונטי". הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי , כ"ט בחשון תשע"ו

ללמוד חסד מרחל אמנו
ללמוד חסד מרחל אמנו
צילום: פנימה

כולנו מכירות את הסיפור על מיטת סדום. הייתה שם מיטה, וכל מי שהגיע להתארח היו משכיבים אותו על המיטה ומודדים. אם היית ארוך מהמיטה - חתכו לך את הרגליים. אם היית קצר מהמיטה - מתחו לך את הרגליים.

למען האמת אנשי סדום היו בטוחים שהם מה-זה-בסדר ושהם עושים חסדים. זהו משל לחסד הסדומי, ולזוועתנו זה ממש אנחנו: "יש לי קיבולת מסוימת לדרישות שלך. אם אתה מתאים את עצמך לכוחותיי - בבקשה. אך אם אתה רוצה משהו מעבר לי, או משהו שיאלץ אותי לכווץ את עצמי או את כליי - אין לי כוח".

חסד צריך גבולות וגבורה, אבל אל תקבעי ותגבילי מראש את הקיבולת שלך או את יכולתך לתת. היי גמישה.

חסד צריך להיות רלוונטי לאדם שזקוק לו, לא לאדם שנותן. אילו היינו צריכות להיניק רק מה שיש לנו כשהתינוק נולד, הוא לא היה חי. הוא כל הזמן מגדיל בנו את ההנקה-הענקה. כך גם החסד.

להכריח את עצמך

כשאת שונאת לעשות, זה החסד הכי גדול. כשאת עושה חסד בידיעה שזה הדבר האחרון שבא לך לעשות כרגע - דעי לך שעלית על מסלול הגאולה. על השונמית נכתב שהייתה אישה גדולה, וחז"ל מבארים שהכניסה אורחים, מעשה שקשה ומצער אישה.

ממי אנו למדות שכאשר את מכריחה את עצמך לעשות חסד את מביאה גאולה לעולם? מרחל אימנו.

המדרש הידוע מספר כיצד עם ישראל יוצא לגלות וכולם בוכים בשמים. אומר אברהם: "ה', תביא גאולה. אני עקדתי את בני - ותר לעם ישראל". ה' משיב בשלילה. אומר יצחק: "ה', אני עקדתי את עצמי. בזכות זה תוותר לעם ישראל". לא. קופצת רחל: "ריבונו של עולם, אני, בליל החופה, ויתרתי לאחותי. אז אתה לא תוותר להם?". בשבילך, רחל, אומר ה'. בזכותך אני מבטל את הגלות ויבוא משיח.

אל תוותרי

אנחנו קוראות ולא מבינות. האם ויתור על חתן ביום החופה נחשב יותר מלעקוד ילד? אומר רש"ר הירש דבר מדהים. אברהם אבינו - להקריב את הילד זה באמת יפה, אבל זה הטבע שלך. אתה רגיל שמה שה' אומר זה מה שאתה עושה. יצחק - לעקוד את עצמך זה הטבע שלך. אתה ממילא גיבור, אתה מידת הגבורה. ואילו רחל, הוויתור הוא הדבר הכי הפוך לה בטבע.

רחל היא האישה הכי לא ותרנית בתורה. בפעם הראשונה שרחל מופיעה בתורה התיאור שלה הוא "כי רועָה הִוא". כל היום מנחה את העדר: "שמאל ימין! שמאל ימין!" היא עקשנית. שנים על גבי שנים ה' מתחנן: מנעי קולך מבכי. רחל, תפסיקי לבכות. "לא!" היא ממאנת להינחם.

הטבע של רחל הוא לא לוותר. היא פוגשת את בעלה יעקב. "רוצה להתחתן איתי?" הוא מיד מציע לה. "כן, אבל אני יודעת שאבא שלי רמאי ובליל החופה הוא ידחוף לך את לאה, ואין סיכוי בעולם שאני מוותרת עליך. בוא נקבע סימנים ואתה תדע שזו אני ולא היא. בסדר?".

מגיע ערב החופה. רחל יודעת שיש עוד כלה – אחותה לאה. לאה יודעת שיש עוד כלה – אחותה רחל. "צדקתי", היא מהרהרת. "טוב שקבעתי סימנים עם יעקב". ופתאום, בשנייה אחת, היא מחליטה: "אוי, רגע. לאה תתבייש נורא. מה אני עושה? גורמת לאחותי בושה איומה!"

איך קשה לה. הלוא זה ההפך של הטבע שלה! והיא מוסרת ללאה את הסימנים בלב שלם, ולאה מתחתנת עם יעקב. "ניטשטשה קומתה מרוב דמעות", כתוב עליה. לא ראו אותה מרוב בכי. מרוב שהיה לה קשה כבר לא ראו אצלה צורה של בן אדם.

רחל היא הפך הוותרנות. וה' אומר: גם אני לא ותרן בכלל! "כל האומר ה' ותרן - ייוותרו (ייבתרו) מעיו". דעי לך שה' לא מוותר על כלום. "מגיד לאדם מה שיחו" - בגיל מאה ועשרים הוא ישמיע לך באייפוד את הדיבור הכי מגעיל שהיה לך על אחותך ואת מה שגילית לאמך על בעלך. ה' לא ותרן בכלל.

לכן ה' מתרשם מהטיעון של רחל אימנו. אם אישה עקשנית כזאת עשתה חסד שהפוך למהות שלה, אם היא הפכה את טבעה – גם אני אהפוך את טבעי ואוותר לעם ישראל.

לכן, דווקא. דווקא כשקשה לך, כשאת חורקת שיניים, כשלא בא לך, זה הופך את הכול. "כל משכבו הפכת בחוליו". אין על החסד הזה, אין! 

פורסם ב"פנימה"
לרכישת מנוי