מים רבים יעצרו מדינה

"איך אנחנו תמיד מופתעים, אפשר לחשוב שלא יורד כאן גשם אף פעם. אי אפשר ללמוד מהשנה שעברה?" מאיה אוחנה מורנו לא מבינה את ההיסטריה

מאיה אוחנה מורנו , כ"ז בטבת תשע"ו

לכל אחד מאיתנו יש מטר
לכל אחד מאיתנו יש מטר
צילום: פנימה

כשהחלו לרדת הגשמים התקשרה אליי חברה מתוך הפקקים של אזור המרכז, כולה נסערת על בוקר גשום במיוחד. "אפשר לחשוב שלא יורד כאן גשם אף פעם, איך אנחנו תמיד מופתעים. מה, אי אפשר ללמוד מהשנה שעברה?!" היא שאלה בהתרסה.

האמת שהיא צודקת. בכל שנה אנחנו מופתעים מחדש מכמויות המים שיורדות להן פתאום. אנחנו מוצאים את עצמנו עם כותרות כמו "המדינה מוצפת", "האיילון עלה על גדותיו" ואם אני אהיה יצירתית לרגע אז אפשר גם "מים רבים יכולים לעצור מדינה".

כשנגמרה שיחתנו, הגשם הגיע גם אליי. עננים כבדים ואפורים, ברקים, רעמים והרבה הרבה מטר, מהיר ורועש.
עמדתי מול חלון ביתי הגדול שמשקיף אל השדה. כמה טוב לעמוד כך במקום חמים ויבש וליהנות מהמחזה המרהיב. ובאמת נהניתי. לא הייתי תקועה בשום פקק ולא מיהרתי לשום מקום. הייתי במבצרי הפרטי, החמים והמוגן, וחשבתי לעצמי שאין כמו אווירה חורפית כדי לכנס את כל המשפחה הביתה. 

מה יש בו בחורף הזה, שהוא גורם לנו לרצות להיות בפנים? לרצות להיות מחוברים אל הגרעין הפנימי והחזק שלנו?
בספר דברים, כשהקב"ה מתאר לעם ישראל לאיזו ארץ הוא מכניס אותם, הוא עושה זאת על דרך השלילה: "לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם" (דברים יא, י). שם המים היו זמינים - יש מישור, יש נילוס. הכול פשוט. הארץ שאני נותן לכם, אומר לנו הקב"ה באותו פסוק, היא "למטר השמים תשתה מים". על פי כמות המשקעים שירדו לכם מהשמים - לפי זה תשתו מים. אם הרבה אז... ואם מעט אז...

ואנחנו חווים את זה על בשרנו. כולנו מודדים את מפלס הכנרת, כאילו היה קו המותן הפרטי שלנו. אז לא פלא הוא שאנחנו מתרגשים ומופתעים כשמגיע הגשם. במציאות היומיומית ההפתעה תופיע בצורת הצפות באיילון, בורות שנפערו, בתי ספר וגנים שהפכו לנהרות. אבל באמת הפנימית של כולנו, זה תמיד מפתיע.

כי מה לעשות, בארץ הזאת גשם הוא לא דבר מובן מאליו. הוא מפתיע גם אם החזאים הודיעו עליו מראש. הוא מפתיע כי אין לנו מקור מים אחר חוץ ממה שיורד עלינו משמים.
ואולי זה גם מה שגורם לי לרצות להתכנס פנימה. להביא את כל הילדים, לדאוג שבעלי יחזור מוקדם, לבשל איזה מרק מהביל וטעים ורק להיות יחד, עם גרביים עבות ושמיכות פליז מפנקות. 

הברכה הזאת, הגשם הזה, תמיד מזכיר לי שהכול כאן הוא לפי החלטה שנקבעת מראש. זה מחזיר אותי אל המקום הכי פרטי ואישי שלי - הבית, בעלי והילדים. אל כל מה שיש לי בעולם. לא היש החיצוני אלא היש הפנימי. החורף הזה מחבר אותי אל מקור הכוח שלי. "למטר השמים תשתה מים" – כמה קיבלתי, כמה שפע פרטי ומיוחד יש לי בארבע אמות שלי. איזה מטר מורעף עליי וכמה חיים יש לי בזכות המטר הזה. לכל אחת מאיתנו יש מטר שהרעיפו עליה, אין אדם שלא ירד לו משהו. משהו פנימי אישי שנותן לו את המים שמחיים אותו בעולם.

איזו ארץ מדהימה היא הארץ הזאת. בכוונה לא אמרתי קלה, כי היא בהחלט ארץ דורשת. הקצב בה, המאורעות המתחלפים, הביטחון, הכלכלה. אבל היא מדהימה ביכולת שלה ללמד אותנו להתבונן פנימה. לחקור ולשאול מה זה עושה לי, לאן זה לוקח אותי.

נכון שמים רבים יכולים לעצור מדינה, ואנחנו צריכים להשתפר ביכולת שלנו להתמודד עם זה מבחינה טכנית. אבל יש משהו שהם לא יכולים לעצור: את האהבה. בה הם לא יכולים לגעת. בלב החי, הנושם, הפועם, המרגיש. את זה המים רק מעצימים. 

הם מכניסים אותי פנימה אל הבית, לא רק זה עם ארבע הקירות אלא גם זה של הלב. הם גורמים לי להתבונן מבפנים החוצה. לברר מה שלי ומה לא. כמה אני מודעת לאותו מטר פרטי שלי, לאותו שפע ייחודי לי. מהמבט הזה הדרך הלאה פשוטה וברורה. להרים את העיניים למעלה, לאותם שמים שנותנים לנו מים, שהנתינה מהם היא רק על פי מה שיגרום לי להיות יותר מדויקת, יותר שלמה, יותר אני. 

פורסם ב"פנימה"

לרכישת מנוי