הרבנית ימימה מזרחי: תגזימי בכיף

גם השפכטל שאת עושה על הקיר מעיד על הבנה פנימית שלך במהות הפסח. כל המנהגים של הסבתות שלנו הם אמיתיים. הרבנית ימימה על הניקיון

הרבנית ימימה מזרחי , כ"ז באדר ב תשע"ו

היום ננקה אותך מכל אשמה
היום ננקה אותך מכל אשמה
צילום: שאטרסטוק

בחודש ניסן הבית קורא לך. אי אפשר לברוח מזה, כמה שלא תלכי סחור סחור. הבית קורא לך לפינותיו האפלות ביותר. לכאורה כדי להתעסק בלכלוך, למעשה – כדי להגיע לטהרה אדירה.

רק נשים יודעות להגזים. השפת אמת אומר שהגזמה היא חלק מהניקיון לפסח. לא זו בלבד שנשים מוסרות את נפשן, גופן וזמנן כדי להשלים את עבודות הניקיון לפסח, הן גם נאלצות לא אחת להתמודד עם הערות ציניות מבני זוגן בנוסח "את עושה עבודות מיותרות", או "לפי ההלכה מספיק לטאטא את הבית" ו"העיקר – לבער את החמץ מהלב!". והמשפט הכי מייאש של הגברים: "יאללה, תפסיקי להשתגע, תפסיקי להשתולל".

בואו נדבר על עבודות מיותרות. למשל, כותב הרמ"א, "נהגו לגרר הכתלים והכיסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו ואין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתרה, אלא יש לזה סמך מן הירושלמי". הוא אינו מציין זאת בלעג, אלא כמנהג שהוא מומלץ ונכון.

גם השפכטל שאת עושה על הקיר מעיד על הבנה פנימית שלך במהות הפסח. כל המנהגים של הסבתות שלנו הם אמיתיים. אין אישה מרוקאית שלא עמדה בחודש תשיעי על סולם וצבעה את הבית. למה? בלי הבנה, אבל מידיעה פנימית חזקה. כתוב במסכת מידות שבבית המקדש "נהגו לסייד את הבית בערבי פסחים".

הכשרוּת המוקדמת של המטבח - אין לנשים מושג למה, אבל אימא שלהן עשתה ככה וסבתא שלהן גם. ואתן יודעות משהו – זה כל כך נכון. מדוע? אם את מבשלת לליל הסדר שבוע או יומיים לפני החג ונפלה חתיכת חמץ לסיר, חתיכה שבטלה בשישים - הרי שהחמץ בטל.

אבל כשמבשלים אחרי שריפת חמץ, אם בישלת ונפלה חתיכה קטנטנה של חמץ - הוא חוזר ונֵיעוֹר. הוא לא בטל בכלום. אשר על כן, כשהסבתות שלנו היו מבשלות לפני הזמן הן ידעו היטב מה הן עושות.

הלל הזקן קיבל שאלה: מה עושים כשפסח חל בשבת? איך מובילים את הסכין לקורבן? "הלכה זו שמעתי ושכחתי", אמר. מה עושים? "אלא, הניחו להן לישראל. אם אין נביאים הן, בני נביאים הן". ומה הוא עושה? הולך ושואל נשים זקנות. "מה קרה לך", הן אומרות לו, "אם זו כבשה תוקעים את הסכין בינות הצמר שלה, ואם זו עז תוקעים את הסכין בקרניים שלה".

מה קרה שהלל שכח את ההלכה הזאת? כי הוא העיר הערה, שלפי שיעור קומתו היא הייתה פגם בענווה. שאלו אותו איזו שאלה והוא אמר להם: "אילו שימשתם תלמידי חכמים, הייתם יודעים".

אנחנו הרווחנו מזה נקודה ענקית. בנות ישראל - נביאות בנות נביאות הן. אנחנו יודעות מה אנחנו עושות גם כשאנחנו לא מסוגלות להסביר את זה.

שיהיה ברור: אני לא מדברת על נשים בהיריון, אחרי לידה, עם המון ילדים, נשים שלא יכולות הכול וזה גדול עליהן. אני מדברת עלייך, האישה שיש לה זמן ויותר מכך – חשק לעשייה הזאת. ולועגים לך, וזה לא בסדר. היום ננקה אותך מכל אשמה.

אהבה בהגזמה

מדוע לא ללעוג לחומרות? כי הגזמה היא חלק בלתי נפרד מנדיבות לב.

הגישה הגברית הזאת, לעשות רק מה שממש חייבים, מבוטאת בפרשותינו בנדבת הנשיאים, שהביאו את נדבתם מאוחר. כל כך הרבה פסוקים מבזבזת פרשת ויקהל רק כדי לומר "והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". ומשה רבנו צריך לומר להם "תפסיקו" – "וייכלא העם מהביא" (שמות לו, ו‑ז).

בשביל מה כל זה? אומר השפת אמת – ללמד אותנו, שנדיבות חייבת להיות כרוכה בהגזמה. יש כאן ביקורת דקה מאוד, דקה כקוצו של יו"ד, על אנשים שעושים את הציווי רק במה שממש חייבים.

הנשיאים באו מתוך מחשבה "רגע, נחכה שכולם יביאו הכול, את כל מה שנחוץ לבניית המשכן ומה שיחסר – נביא אנחנו". והם זכו לביקורת מחז"ל ומהתורה עצמה, שגרעה אות משמם! והנשיאים - כתיב בלי יו"ד. "על שנתעצלו נחסרה אות משמם", אומר רש"י בשם המדרש. התורה מבהירה כי מאחורי תירוץ היעילות וההלכה מסתתרת לה נטייה דקה של עצלות והציפייה "שייגמר כבר כל זה!".

היו"ד הזאת, היו"ד המודולרית והמתנועעת, פעם היא בשמה של שׂרַי, פעם עוברת ליהושע, פעם נעלמת משמם של הנשיאים. היו"ד הזאת תמיד מראה על משהו דק דק. במקרה של הנשיאים היא מראה על נטייה עדינה שרוח התורה לא נוחה הימנה.

כשעושים באהבה מגיעים לידי הגזמה. ואילו הגישה המצמצמת הזאת, לעשות רק מה שממש חייבים, אינה מעידה על דייקנות בהלכות. לא אחת היא פשוט מחביאה מאחוריה עצלות. אבל... ה' רוצה אהבה. 

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי