לגדל מתבגר: כששום דבר כבר לא עוזר

הורים לא יכולים לשכנע ילד במילים "בוא כי אנחנו זקוקים לך". הרבנית ימימה על מתבגרים בבית.

הרבנית ימימה מזרחי , ט"ז בסיון תשע"ו

במדבר ההתבגרות
במדבר ההתבגרות
צילום: שאטרסטוק

לפעמים אנחנו מעדיפות לחיות קצת, ככה, בלי השגחה, ממש כמו עם ישראל במדבר.

ה' ניצב מול עם ישראל. במצרים הם היו כעובר במעי אמו. יציאת מצרים הייתה הלידה, וכעת במדבר הם עוברים את גיל ההתבגרות.

אתם לא תסתדרו לבד, ה' אומר להם. "כן נסתדר. קצת תרפה מאיתנו".

ה' נותן להם מן. אוכל מדהים, טעם מעולה. המן מתעכל במדויק ונבלע באיברים. "לא תודה", אומרים בני ישראל. "לא רוצים את המערכת התלותית הזאת".

מלחיץ! כל הזמן להיות עם ה' בדיאלוג? נורא קשה. תלות מוחלטת כזאת בקב"ה – "על מי מנוחות ינהלני" - "אבל אין לי שליטה על זה! אני רוצה לנהל את עצמי".

זה גיל ההתבגרות. כשהילד שלך אומר לך "אימא, עזבי אותי. אני מסתדר לבד", זה מה שהילד רוצה – אל תתערבי לי בחיים, רק מלאי את צרכיי.

עצות לאימא

אז מה עושים עם המתבגרים שלנו בבית, שאת מתה לומר להם "אתה טועה"?

ראשית, תביני שבתור אימא יש לך כוח. יש לך סמכות. אומר משה: "מה אני, אימא שלהם? האנוכי הריתי את כל העם הזה?!". תפסיק, אומר ה'. "היד ה' תקצר?" אם נתתי לך את הילד הזה, סימן שיש לך כוחות לשים לו גבולות.

אם כן, ההבנה הראשונה היא שיש לי כוח על הילד (הזה, עם החצ'קונים).

שנית, חשוב לומר לילד הזה: "אני לא מבקשת ממך שתעשה בשבילי. זה בשבילך". ה' לא צריך את התפילה שלך וגם לא את הצדקות שלך. זה עושה לו נחת גדולה אבל עדיין, כל המצוות שאת מקיימת הן בשביל עצמך.

כך תאמרי למתבגר שלך: "לא בשבילי אני מבקשת שתלמד. תלמד בשבילך".

אמרי לו גם דבר נוסף: "אני כל כך שמחה שאתה עצמאי". שנים התרגלתי שאני מביאה לבנות שלי בגדים שאני אוהבת מחנויות שאני אוהבת. כעת הן בגרו והן עושות לי בית ספר, וקובעות לי מה אקנה להן. זה יכול לשגע כל אימא ממוצעת.

"רציתי לכעוס עלייך שרצית בגד שאני לא רציתי, אבל בסוף שמחתי שאת עצמאית", כך תאמרי. מה יש? לא נורא פה ושם לתת לילדים עצמאות, אפילו שהם רוצים כל מיני דברים משונים ויש להם טעם מזעזע. "יאללה, קח", תאמרי לו איפה שאת יכולה.

ולבסוף, "אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך אני אוהבת אותך", כך תאמרי להם כל הזמן.

איך אומר משה לחמיו? "והיית לנו לעיניים".

משה מנסה לשכנע את יתרו שיבוא איתם. כשאת מנסה לשכנע מישהו שיבוא איתך, אחת הדרכים הנפלאות היא לומר לו "עיניים שלי, אני כל כך אוהב אותך". כותב אונקלוס: "כבבת עיננן". כבת עיני אוהַב אותך אם תבוא בדרכי. הלוא הפשט הוא "והיית לנו לעיניים" – תעזור לנו בחיים.

הורים לא יכולים לשכנע ילד במילים "בוא כי אנחנו זקוקים לך". לכן אונקלוס, הפשט של הפשט של הפשט, מבין את עומק המילים: "בוא איתנו, נאהב אותך". איכשהו, יש שלב בילדות שבו ילדים מתפעמים מאהבה שתלויה בדבר. לא צריך להנציח את השלב הזה, אבל כשהוא קיים יש להשתמש בו על מנת לקשור אליך את הילד.

אנחנו לא מבינות עד כמה מילים הן דבר מרגש. הצמחנו לעצמנו מערכת סינון ושליטה. אילו היית קצת פחות בשליטה היית רואה מהי שמחה ממילה טובה.

כששום דבר לא עוזר

אבל לפעמים דבר לא עוזר.

"ימימה, הייתי סמכותית כלפי הילד שלי".

יופי.

"מבוקר עד ערב אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו".

מצוין.

"שמחתי שהוא עצמאי".

טוב.

"נתתי לו מילים טובות".

אז...?

"הוא לא מקשיב לי".

יש שלב, מצער אמנם, שכבר אין ברירה. ה' אומר - תעשה מה בא לך. אין מה לעשות.

הנה, ראו כיצד עם ישראל דורש בשר. "ה', מה אני עושה איתם?" שואל משה בייאוש. "נתת להם מן, האוכל הכי נפלא. מה הם מתלוננים?". תשתוק, אומר ה' למשה. הם בשלב של וַכּחנות - תן להם! הם יאכלו עכשיו חודש בשר, עד אשר יצא מאפם.

השלו מגיע וחודש שלם הם עושים על האש. אוכלים אוכלים אוכלים, ומתים מרוב בשר.

לפעמים בתור אימא אין לך ברירה. "לך תעשה את הטעויות שלך. מה אני יכולה לעשות מלבד להתפלל?"

"אבל ימימה, הילד מתרחק ממני ככה!"

לא תוכלי לשמור אותו מתחת לסינר שלך בכוח. אין לך שליטה עליו. השליטה היחידה שיש לך לפעמים היא לתת לו את מה שהוא רוצה. "קח - ואחר כך תחזור אליי, מתוך בחירה".

זהו שלב שמתבגרים עוברים, ומעבירים גם אותנו.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי