עדן הראל לא מתנצלת

נכון שאין עניין להזכיר לחוזר בתשובה את עברו, אבל אותי זה מחזק. הרי השם שם אותנו במקומות מדויקים והיה איתנו בכל המקומות החשוכים.

עדן הראל , ט"ז באלול תשע"ו

למצוא כל הזמן את האיזון
למצוא כל הזמן את האיזון
צילום: שאטרסטוק

אלול. בשבילי החודש הזה הוא קסם. השבת הראשונה שלנו לפני ארבע שנים הייתה באלול. יש משהו בחודש הזה שמחזק אותי כל פעם מחדש. אני מרגישה שאני מקבלת חיות מכל ההתחדשות שבאוויר.

לא בקלות הכול קורה. הרי ידוע ש"יגעת ומצאת תאמין". לפעמים נראה לי שאני נשארתי תקועה בשלב ה"יגעת". לחזור בתשובה זה דבר נפלא, אני מודה לה' כמעט כל יום (בואו נהייה אמיתיות, איך עושים את זה כל יום ויום?!), מודה לו ששלף אותי מהבלי העולם הזה ונתן לי במתנה חופש רוחני פנימי, שנתן לי תוכן אמיתי לחיים.

בעבודת השם שלי הפרטית אני בסדר, אני מבינה שיש עליות ויש ירידות, חיבור וחיסור. יש פעמים שאני מתפללת ומרגישה הכי מחוברת, ולפעמים אני מרגישה שהמילים יוצאות לי מהפה כמו אוויר ריקני.

אבל הקושי האמיתי שלי בתשובה הוא בחיפוש אחר האיזון מול הבעל, מול הילדים, מול החברה: אני עדיין עובדת בטלוויזיה, עדיין מנחה אירועים, וכל כך קשה לי לשמור על הצניעות הפנימית שלי מול הבחוץ. שוב ניגשים לחבק אותי, ושוב אני צריכה באלגנטיות להתחמק ולהסביר: סליחה, אני שמורה לאיש שלי ורק לו. מנסה לענות ל"מה הבעיה בחיבוק בין חברים? בסדר, אתם שומרים שבת, מקסים. תמיד התחבקנו, למה עכשיו לא?".

אני מנסה להתנצל, כי אני לא רוצה ליצור אנטגוניזם, ומתמצתת במשפט אחד שכולל את טהרת המשפחה וערבוב אנרגטי, ושחזרה בתשובה זה לא רק אורך השרוול וחצאית מתחת לברך, זה עוד המון דברים.

והילדים - אני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי את הקו העדין בין לשים להם את הכיפה בחזרה אחרי שהורידו כי קפצו בטרמפולינה בגינה, ובין לדבר איתם כמה השם אוהב אותם ושהוא תמיד איתם. אני יודעת שאם הם ירגישו אהובים ואוהבים, כל המצוות יתיישבו להם בנחת בחיים, או לפחות ככה אני מקווה. אבל איכשהו אני מרגישה שאני נתקעת בשלב הסיזיפי, תברך, שהכול, אדמה, כמו קול מעצבן ברקע שלהם שאומר להם מה לעשות.

או האיזון מול בעלי - לאפשר לו להרגיש את הקצב הפנימי שלו ולא לדחוף אותו מהר מדי או חזק מדי. לכבד את העובדה שהוא איש בפני עצמו ויש לו רצונות פחדים ומקצב שונה ממני, ולא להקפיד עליו, אלא רק על עצמי. לא לשנות אותו, אלא את עצמי. לאהוב אותו על מקומו שלו.

כמה אני נופלת באיזון הדק הזה.

אבל אז - אלול מגיע, ואני זוקפת את ראשי בשמחה פנימית. אני הולכת לפגוש את המלך בשדה. מה זה אומר? אני מוצאת את הזמן שלי לדבר איתו, בגינה, במיטה, לפני השינה, בנסיעה להרצאה, לא חשוב איפה.

אני מתפללת ומבקשת שיסלח על הלא טוב, שיעזור לי לתקן את החוסרים שבי. אני עושה חשבון נפש ורואה את הדרך.

לא מזמן אחותי שלחה לי שער שעשיתי לפנאי פלוס כשהייתי בת תשע עשרה. עזבו את הבוסריות או את חוסר הצניעות, כשמסתכלים בעיניים רואים - מחפשת... מחפשת תשובה, מחפשת דרך, מחפשת את הנחת.

הרי איפה הייתי לפני חמש, שש, שבע שנים?! לא נשואה, בלונדון.

נכון שאין עניין להזכיר לחוזר בתשובה את עברו, אבל אותי זה מחזק. אני לא מבינה את החוזרים בתשובה שמתכחשים לעברם. הרי השם שם אותנו במקומות מדויקים והיה איתנו בכל המקומות החשוכים, בכל הקליפות. אפשר להתחזק מזה!

אלול זה הזמן לראות גם את הלא אבל בעיקר את הכן. את זה שהבן הבכור שלי שעולה לחטיבה בחר לעבור לישיבה. שהילדים שלי מתוקים ושמורים, שהבעל שלי השתנה מקצה לקצה מאז שנפגשנו לפני עשר שנים, שבשבת אנחנו יושבים לסעודות ושרים וגם רוקדים (אם אין אורחים). אני רואה שהחלום שלי, של ילדת הפנימייה, התגשם: יש לי משפחה. ישתבח שמו מלווה אותי בכל רגע ורגע, שומר עליי, אוהב אותי ומכוון אותי למקום טוב יותר, רוחני יותר.

אז נכון, אני עוד ממש רחוקה מלמצוא את האיזון המושלם בתוך כל החיים, אבל באלול אני פשוט מתחברת אליו. אל האין סוף. הוא כאן. מה, נפספס?!

אז צאו, נשים יקרות, צאו לשדה שלכן, תראו את הדרך. את היופי של איפה הייתן ואיפה אתן עכשיו. גם אם נולדתן לתוך זה, תראו כמה צמחתן בתוך החיים שלכן, תראו את הפירות של ההשקעה שלכן.

ואם את מרגישות שלא התקדמתן, תזכרו: הכול מדויק. ה' בשדה והוא אוהב אותנו. את כולנו. ככה אני אומרת לעצמי.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי