על אף ולמרות הכל, יש אלול בעולם

"היא חופשייה ואני כל כך כבולה, לא נוחה לשינוי, לא כנועה, מאוהבת ברע הקיים. מקובעת. יודעת. זקנה". נועה ירון דיין על חודש אלול

נועה ירון דיין , כ' באלול תשע"ו

דברים שלחשה לי הרוח
דברים שלחשה לי הרוח
צילום: שאטרסטוק

ערב ראש חודש אלול. השמש מתחילה לשקוע, צובעת את העולם בצבעים הכי יפים שלה. האוויר נע אחרי יום חם שנדמה שאין בו רחמים. משהו קורה וכולם שותפים לו. אישה מרחרחת את החמסין הנשבר. חילופי משמרות עתידים להתרחש. היום עומד להיכנע ללילה, וחודש אב עומד להיכנע בפני חודש אלול.

רוח רוח

האישה היא אני. עומדת על קצה ההר. צופה לאופק.

עד עכשיו הזעתי. מהטיפוס. כעת באה הרוח לייבש לי טיפות קטנות על המצח, וללחוש לי לחישות שהביאה איתה מרחוק. זו הרוח שסובבת כל עולם ועלמיא והיא משתוקקת לספר. היא תרה אחר מאזינים ורוב הזמן, כך מסתבר, העולם כולו חירש-עיוור. זו רוח בין ערביים שהופכת אותי לרואה ושומעת ודומעת ויודעת.

אני מרימה ידיים ועוצמת עיניים: "רוח, מה בפיך?".

היא צוחקת. קלילה וחכמה, שותקת. מרפרפת ופורטת על המציאות כולה, לא מתנגשת בה ולא מנסה לחולל בה שינוי. רק מלטפת. יודעת שמה שאפשר לעשות במשב אחד זה מקסימום להעביר גרגיר אחד מפה לשם. אף אחד לא ירגיש, אבל ברבות הימים עוד גרגיר ועוד אחד, והנה היא הזיזה הר. הלוואי שלי הייתה סבלנות כזאת. הלוואי שהייתי שמחה בגרגיר אחד ביום.

היא מדרבנת אותי בלי מילים לנשום עמוק. להכניס קצת אוויר אל תוך השק הכבד שאני. כבד כבד. יציב יציב. קבוע קבוע.

עליתי לכאן אל ההר כדי לברוח קצת מהכובד, כדי לשמוע בת קול. הלוואי גם בי יתחולל שינוי שכזה. מדין לרחמים. מכבדות לקלילות. מעיסה סמיכה לקציפה אוורירית שבה כל השינויים אפשריים.

פורצת חומות

"את שומעת, רוח?" אני מנסה. "באתי לכאן כי בבית לא יכולתי לסבול את עצמי יותר. בבית שכבתי על הספה והסתכלתי על התקרה. כמה שאמרתי לעצמי שצריך לעשות תשובה, ועכשיו זה הזמן, ושלוש ארבע ו..., לא הצלחתי. הרגשתי הכי נמוך בעולם, הכי רחוק. מלמלתי לריבונו של עולם והמילים יצאו ממני יבשות וריקות. ידעתי שמילים כאלה לא יעברו את תקרת הסלון, לא כל שכן שלא יפתחו שערי שמיים. חומה של ברזל. מרחק אינסופי. "מכירה את זה?"

הרוח עטפה אותי והסתלסלה סביבי. מייבשת סופית את טיפות הזיעה שהיו תוצאות העלייה המפרכת.

"טוב שבאת!" היא פוסקת באוזניי. "לפעמים צריך לעזוב את הידוע. תסתכלי מפה ואז תראי שהכלא שלך לא שמור כמו שחשבת. ששלשלת כבלי ההרגל לא בלתי מנוצחת. שיש בך רוח, כוח של שינוי וזרימה, ויכולת להיות קלה".

זה נשמע כל כך משכנע לרגע, כזה קל. "זה לא קל, רוח, תפסיקי למכור לי הזיות. אני מכירה את עצמי לא מאתמול".

הילדה שבי

היא צוחקת, כתינוקת שעשו לה פרצוף מצחיק. מביטה בי מלמעלה בחמלה. אני רואה את עצמי דרכה. היא חופשייה ואני כל כך כבולה, לא נוחה לשינוי, לא כנועה, מאוהבת ברע הקיים. מקובעת. יודעת. מבוגרת, זקנה. כלום כבר לא יפתיע אותי. לא דברי התחזקות ולא דברי מוסר. היא מנסה לדגדג אותי. כמו שאני עושה לפעמים לילדיי.

אני מחפשת בתוכי את הילדה, והנה היא. הרי עמוק בתוך תוכנו, היא עדיין קיימת. הילדה שאפשר להשכיח ממנה כל כעס וטינה, מלחמה גדולה או קטנה. זו שמאמינה שבאמת הכול אפשרי: תשובה, התחלה חדשה. זו שיודעת שבעולמו של הקדוש ברוך הוא הכול אפשרי.

כי התשובה קדמה לעולם והיא מעל הטבע. כל שצריך הוא לגייס את האמונה הפשוטה ברחמיו האינסופיים. להאמין שגם אני יכולה להיות כמו הרוח. רוחנית, קלה ומתחדשת. מלאת חן ועוצמה של שינוי. מודה ועוזבת, מרוחמת ושלמה. ילדונת של אבא, מתרפקת ובוטחת.

אני מסתכלת על חיי מראש ההר. פורשת ידיים. מדמה שהן כנפיים. עפה מעל לעצמי ומצחקקת. קומי, נו! עורי, נו! רחמים שוטפים ארץ, אל תישארי בחוץ, נזופה ומכווצת. תאמיני גם את, שומעת? יש בת קול מרחפת ומכרזת: יש אלול בעולם! יש תקווה לכולם! לכל עץ והר ורוח, וגם לך ביחד איתם!

חזרתי הביתה, אל תוך הקיים, ובפי רק תובנה גולמית ומשמחת שאותה רציתי לחלוק איתכן. אז שומעות, ככה לחשה לי הרוח: על אף הכול ולמרות הכול, יש אלול בעולם!

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי