התפילה שמעל המילים - הרבנית ימימה

תפילת חנה איננה הנוסח שהתפללה כשחיכתה לפרי בטן, כי אם תפילת ההודיה. מה היא אמרה שנים? האם לא התרוקנה ממילים? הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי , י"ז באלול תשע"ו

הרבנית ימימה בתל שילה
הרבנית ימימה בתל שילה
צילום: פנימה

שם היא עמדה ניצבת, זו שאיש כבר לא האמין בחלומותיה. אפילו הוא, אלקנה, כבר לא מצא בפיו מילות נחמה. והלוא טוב הוא לה כל כך, מעשרה בנים טוב הוא. אבל היא, לא טוב לה, רק בנים רוצה, בן לו היה לה...

פעם חשב שבעלותה בית ה', לשילה, תמצא נחמה, אבל דווקא שם הייתה רואה אותן: מטפסות כגפנים פוריות במעלה התל, תינוקות תלויים בשמלותיהן, תינוקות אחוזים בזרועותיהן, צבאות צבאות של אימהות צובאות על פתח המשכן והיא - ידיה ריקות ריקות.

אז היא תופרת. מעיל קטון תעשה לו אמו. שרוולים שמחכים לזרועות קטנות שיחבקו אותה יום אחד, כשתעטוף אותו במעלה התל, מגן על גופה מפני הרוח הקרה.

ואם תופרים מעיל, לא ייתכן שיישאר ריק, וכשתופרים אישה, אבר לאבר, לא ייתכן שתישאר ריקה, לא ייתכן שגופה, המעיל הגדול והחם הזה, ימעל בתפקידו ויישאר סתם יפה כל כך, מבלי שיחמם איש.

ועלי הכוהן מביט בה. במעיל הזה שמטפס שוב ושוב למשכן, שוב להתפלל, שוב מבלי שיעטוף איש בזרועותיו. תפילה לענייה כי תעטוף, שתעטוף כבר! תשע עשרה שנה. שוב עולה, שוב מעיל, שוב עלי.

ועלי שומר את פיה, מנסה לקרוא בשפתיה מילים של תפילה, אבל קולה לא יישמע. מה היא אומרת שם, חנה, בשכרון התפילה הזה?

הרבה קולמוסים נשברו בניסיון לפענח מהי התפילה הניסית הזאת. חשוב להבין שמה שמוכר אצלנו היום כתפילת חנה איננו נוסח התפילה שהתפללה כשחיכתה לפרי בטן, כי אם תפילת ההודיה שלה כשנענתה לבסוף ונולד לה שמואל. מהי התפילה שאמרה האישה הזאת שנים רבות כל כך? האם לא התרוקנה ממילים? זהו, שכן.

חנה הגיעה אל התפילה שמעל למילים, שעוטפת את המילים כולן, כמעיל.

"וחנה, היא מדברת על לבה". המילים המופלאות האלה מלמדות, שחנה, בעצם היותה "האישה הניצבת", היא התפילה בעצמה! היא לא אמרה דבר. היא רק עמדה בגופה הריק, ואבריה הם שדיברו. וכך מבארים חז"ל: "אמרה: שדיים אלה, למה לי? רחם זה, למה לי? כלום בראת דבר אחד לבטלה?".

היא לא צריכה לדבר, מפני שגוף ריק של אישה הוא שפופרת שדרכה עובר הקול המופלא ביותר, קול שופר, ואין צעקה כזו על עפר. חז"ל מלמדים כי בתקיעת השופר נופח בנו ה' נשמה חדשה, וצעקת השופר איננה אלא צעקת תינוק חדש שבא לעולם, נשמה נקייה.

לצעקה המופלאה הזאת רומזת חנה בתפילת ההודיה שלה. היא מתחילה אותה במילים "רמה קרני בה'", ומסיימת במילים "וירם קרן משיחו". היא היא האישה שהפכה לקרן היובל בצעקתה הגדולה, והיא היא שמזכה באחרית הימים את כולנו, בתפילתה, בשופרו של משיח.

מדי שנה אנו עומדות שם בתל שילה. אלפי נשים, אלפי שופרות. מסולסלות לצד כפופות, ארוכות ליד קצרות, שופר של יעל פשוט, פשוטות זרועות, מתפללות בלי מילים. נושאות מעלה את התקיעה שלהן בחיים, את תרועת גופן, את השברים.

ובשופר גדול ייתקע, וקול דממה דקה יישמע, מפני שקולן - לא יישמע. רק דממת גופן. דמעת גופן הריק שמשווע לחבוק, להיניק, לרחם מישהו...

גם אני האישה הניצבת שם במעמד נורא ההוד הזה, מדי שנה, בתפילת חנה. אין לי מילים לתאר את הרגע הזה, וזה לגמרי בסדר אם תחשבונו לשיכורות.

מדי שנה, ואין לי הסבר לתופעה, בתפילה הדוממת הזאת, מתחילה פתאום לנשוב בתל שילה רוח חרישית, רוח שאין בשום מקום אחר, רוח קרה אבל אף אחת לא מבקשת מעיל. וכאילו נופח הקב"ה פתאום רוח חדשה בכולן, פניהן אחרות, "ופניה לא היו לה עוד".

קולן יישמע, עוד השנה, בעזרת ה'. ייתן ה' את שלתן אשר שאלו מעמו.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי