רחמים והסליחות

"אני אוהב את כולם, רק מה, הבנאדם צריך להרגיש מועיל. פשוט רחמים צריך להיות איפה שבאמת צריך אותו". סיפור לחודש אלול

רחלי מושקוביץ , י"ח באלול תשע"ו

לא נעים להיתקע באמצע הניקיון
לא נעים להיתקע באמצע הניקיון
צילום: שאטרסטוק

חודש הרחמים והסליחוט. ככה כתבה אדווה בשער המחברת החדשה. עדיין ריקה וחלקה, עוד מריחה בריח חדש ומרגש של כיתה ב'. הריח החדש הזה דבק בכול. בקלמר שעדיין ריק מחידודי עיפרון, בצבעים שעודם שלמים וממוינים מהבהיר לכהה.

בקופסת הזיכרונות הפרטית שלי, לפתיחת השנה היה ריח של לוח שנצבע מחדש בירוק כהה, ממתין לגירים. המסדרונות לבשו את הכרזות שתלתה שושי המורה למלאכה, כתובים בכתב יד משורטט ומכבירים בשבח צימאון לדעת, סבלנות וחברות. היום בכיתה של אדווה הלוח החכם מסונכרן עם תוכנת התקשוב החדשה, והמסדרונות משובצים במסכים אינטראקטיביים שמציגים נושאים מתחלפים.

דור הולך ודור בא, ותמיד יישארו אותם סימנים של התחלה. ההתרגשות המידבקת, המחשבות במיטה בלילה שלפני - ליד מי לשבת, ואיזה שולחן עדיף לתפוס. ואותה כותרת של חודש הרחמים.

*

"יש שניצל תירס, ופתיתים במקרר". אני מנווטת אותה טלפונית אל עבר ארוחת הצהריים שלה. "מצאת? יופי חמודה. איך קוראים למורה החדשה?" אני מנסה להקשיב, רק וקסלר עומד מולי, מנופף במסמך הירוק שחיפשתי הבוקר.

אני קוטעת את סיפורי ההפסקה הראשונה, שולחת לה התנצלות ומבטיחה להתקשר עוד מעט כדי לשמוע ה‑כ‑ו‑ל, מנתקת את הטלפון ולא ממש מצליחה להקשיב לוקסלר. איפה הילדה שלי שחזרה מהיום הראשון ללימודים ואיפה אימא שלה, ומי ייתן לה חיבוק גדול עכשיו, ולמה היא אוכלת פתיתים מהמקרר. סבתא הייתה מושיבה אותה עם אורז חם, קציצות בשר ותבשיל אפונה במקום כל התעשייתי-קטשופ הזה, והיא מצאה ליד מי לשבת? ואיך הייתה המורה שלה? ועכשיו היא לבד בבית כי אימא בעבודה.

איזו אימא נוראית אני. וכמה אני רוצה עכשיו רק לחבק את האפרוחה הזאת. והבטן שלי מתהפכת מרחמים על הגוזלית שלי, ועל אחיה שמבלה את יומו הראשון בצהרון עד ארבע. אני מנסה להסיט הכול הצדה ולהתרכז בכאן ועכשיו, אבל גל הרחמים הזה גדול ממני. קוצף ומתיז ייסורי מצפון.

אני מכירה אותם טוב. מקרוב. והם לא נגמרים. הם יורדים לעולם, משתרשים בי יחד עם השליה, ומאז הם לא עוזבים. עם כל התמלאות חדשה של הרחם הם נוספים ונאגרים. מצבורים-מצבורים של רחמים.

ועכשיו הפרויקט הזה של וקסלר. הייתי צריכה להגיד שאני לא לוקחת את זה וזהו. לא ידעתי אפילו לדמיין כמה שעות הוא ישאב ממני.

*

"זה הכוס קפה שלך, גיברת מאור?" המטאטא של רחמים עובר ביסודיות מרצפת-מרצפת במטבחון הקטן. אני מרימה את הראש מהנייד הקטן ומהאגודל שמלהטט על גביו. "כן, אה, לא. זה לא שלי".

אני חוזרת לעניינים. משעינה את הגב על השיש הנקי, מחכה למיקרוגל שיסיים. בינתיים רחמים משיג את המיקרוגל, גומר את הספלים בכיור, מעביר סמרטוט, ממלא מגבות נייר נשלפות ומשאיר ענן של ריח לימון נעים.

לא נעים להיתקע לו במטבח בדיוק באמצע הניקיון.

"סליחה רחמים שאני מפריעה".

"מה פתאום", רחמים שולח ברצפה מבט מתנצל ואומר שהכול בסדר, וסליחה שהוא נכנס פתאום לנקות, שעוד מעט הוא יעבור לנקות פה שוב, ו"סליחה שאני בכלל מפריע לך, גיברת מאור". עוד סליחה, והוא עובר למסדרון. הסליחות של רחמים.

*

בעלי אומר לי שאני צריכה להפסיק להתייסר ולהפסיק לרחם על הילדים, כי זה רחמי שווא, והם לא כאלה מסכנים. קל לו לדבר, אין לו רחם. רק אצלי הכול נחווה דרך הבטן, בסיפורים קטנים וגדולים.

יש ייסורי מצפון שנחרטו.

היום ההוא שאני לא אשכח.

מסיבת חנוכה בגן. הגננת וההזמנה אמרו להגיע בתשע. למודת מסיבות גן החניתי את הרכב ליד הגן בתשע וחמישה. אף הורה לא נראה ממהר מסביב לגן וגם לא באופק. ידעתי שבסוף עוד אגיע ראשונה. אני מתקשרת לזו שהבטחתי לחזור אליה, ומעבירה איתה כמה דקות של שיחה נינוחה. כבר תשע ורבע, למה אין אף אחד שמגיע? אולי בכל זאת כדאי להיכנס?

הראש שלי שמציץ פנימה מגלה את כל ההורים יושבים עם ילדיהם החגיגיים והגננת ליד הכניסה מחייגת בנייד.

"הנה את", היא קולטת אותי. "באתי להתקשר אלייך כדי לראות אם את באה. רצינו להתחיל".

אני מחפשת מהר מהר את הפנים של הילדה שלי, שיושבת זקופה ושלובת ידיים יפה-יפה. וכשפניה בפניי היא קמה ורצה אליי. פקעת של ציפייה דרוכה. היא טומנת את עצמה בחצאית שלי בחיבוק חזק ומשחררת את הבכי של הילדה הטובה שחיכתה יפה בלי לבכות אבל למה רק אימא שלי לא באה.

וכמו הבוקר ההוא שיצאתי מוקדם לאיזה כנס חשוב, ובפגישה החשובה הבית הבהב על מסך הנייד שלי. עוד כמה הבהובים שקטים, ובהפסקה התקשרתי חזרה. מי עכשיו בבית בכלל? הבן שלי. לא התקשרתי להעיר אותו כמו שסיכמנו, והוא הפסיד את ההסעה לטיול. נשאר בבית בגלל אימא שלו שהייתה עסוקה בכל העולם חוץ מלהעיר את הילד שלה.

ויש ייסורי מצפון מזדמנים.

על שנתתי להם שוקולד וזה ממש לא בריא, ולמחרת על שלא נתתי להם שוקולד ואני גוזלת מהם רגעי ילדות מתוקים. על שהלכתי לישון צהריים והם משחקים לבד בלי טיפת זמן איכות של אימא, ועל שלא הלכתי לישון צהריים ועכשיו אני עצבנית עליהם אש. על שלא נתתי להם מספיק עצמאות ומרחב והם כאלה תלותיים, ועל שנתתי להם יותר מדי עצמאות ומרחב ומי ישמור ויגן עליהם. על שוויתרתי למתבגרת, ועל שלא ויתרתי לה, על שהעלמתי עין ועל שלא - - -

ועל כולם אלוה הסליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.

*

"נוח לך?" הקול של ליאורה מתנגן כמו פעמוני רוח.

"כן, בטח", אני מרפה את הגב, מנסה עם ידיים מתחת לעורף.

"את פה?" היא קוראת אותי שקוף.

"כן, בטח". אני מנסה לעצום עיניים, להתרכז בלהיות כאן. חלילי רועים מנקדים את החלל, מתחרים בריח הלבנדר העדין מי יתפוס את תשומת לבי. הידיים של ליאורה, שתהיה בריאה. ידי קסם. היא לשה את כפות רגליי במיומנות מדויקת. אני נשאבת לשם, לקצה גופי, וכל כולי הופכת להיות כפות רגליים שנילושות בקרם לבנדר.

"על מה את חושבת?" ליאורה שואלת בלי להביט בי, מרוכזת במעשה אצבעותיה.

שתהיה בריאה ליאורה, השאלות שלה באות כמו נבואה. הופכות אותי גלויה. והיא יודעת להקשיב, מזמינה אליה את כל התשובות מתוכי. אני מפתיעה בהן אפילו את עצמי. הנה, באתי לרפלקסולוגית וקיבלתי פסיכולוגית בונוס על הדרך.

אני מספרת לה. בדיוק את המחשבה שממלאת אותי עכשיו. את סימני השאלה לגבי המתבגרת שלי, את ההתלבטות, את ייסורי המצפון שממלאים אותי מבפנים.

"תורידי מעצמך", ליאורה מלאה באסרטיביות שקטה, "את מעמיסה על עצמך שק של ייסורי מצפון ורחמים עלייך ועליה, בלי שאין בו שום תועלת". היא פותחת עוד ערוץ אנרגיה שתקוע בין הקרסול לאגודל. "ושימי לב שאת מערבבת ייסורי מצפון ורחמים".

שתספר לי עוד על משאות כבדים שאני תולה על כתפיי לשווא. אני יודעת שהם לא מועילים. להפך, הם רק שותים ממני אנרגיות וכוחות. ולמרות זאת אני דבקה בהם והם דבקים בי. כמו מקשה אחת אנחנו, חסרת תועלת ותכלית.

אני נועלת את הסנדלים לאט, שלא יתפוגג חליל הרועים המלובנדר מהר מדי, ויתנפץ בחנייה הרועשת מול קטנועים מפויחים וגניחות אוטובוסים. אני מערבבת ייסורי מצפון ורחמים. ככה היא אמרה.

*

שתי דקות יספיקו, עוצמה שלוש. קופסת הפלסטיק חגה עם צלחת המיקרוגל, מחכה לשניות הנספרות לאחור שיגאלו אותה מתבחשת האדים הלוהטים. גם אני מחכה איתה.

"סליחה שאני מפריע", רחמים והסליחות שלו. הוא ניצב בפתח המטבחון, עם מגב וסמרטוט. "נו, טוב", הוא משנה דעתו, "אני אחזור עוד מעט".

הוא הולך ואני מסתכלת מסביב. האמת, באמת נקי פה. לא יודעת על מה יש להעביר סמרטוט. אבל תמיד טוב לדעת שיש פה רחמים שמסתובב כאן. אפשר להישען על זה, ככה, בנוח. ליתר ביטחון.

*

מערבבת ייסורי מצפון ורחמים. למה ליאורה התכוונה? כבר כמה ימים המשפט שלה מסתובב לי בבטן. רחמים נשמע לי טוב, ייסורי מצפון נשמע לי רע. ליאורה אמרה שהם כרוכים אצלי ביחד, ושהם בעיקר מיותרים. מה אני אמורה לעשות איתם? לזרוק אותם? אני נושמת אותם יום יום, רגע רגע. הם חלק מההוויה שלי. הכיווץ הזה בבטן עם כל לא.

לא בדקתי את היומן של הילד.

לא נתתי להם פרי (נתתי ביסקוויט).

לא כיבסתי את החצאית שהילדה צריכה להופעה.

לא כתבתי פתק למורה.

לא בישלתי ארוחה חמה והם אכלו קורנפלקס.

לא שלחתי חולצה לבנה ביום העשירי שהגננת ביקשה.

לא גזרתי לקטנה את הציפורניים.

לא עניתי לטלפון (בטח המשיח התקשר).

לא שמרתי את היצירה מהגן וזרקתי לפח.

לא מאמינה איזו נוראית אני.

*

"מה זאת אומרת אתה מסיים כאן?" שמרית בוחשת את הקפה, ואני מחפשת במעמקי המקררון את הקוטג' שהבאתי אתמול.

"מסיים מסיים", רחמים צוחק, לא מכביר במידע.

"מה, פיטרו אותך?" אני שואלת במהוסס, מפחדת לדרוך על יבלות.

"לא, מה פתאום פיטרו", רחמים מבטל בהינף יד, "שמעון אפילו התחנן עוד פעם ועוד פעם שאני יישאר. אבל אמרתי לו - רחמים כאן מיותר. בקושי יש מה לנקות. נכנס עוד פעם ועוד פעם לנקות מטבחון, ואין בשביל מה. עדיף אני אילך למקום אחר, שם צריך רחמים".

שמרית מוסיפה שתי סוכרזית ואומרת בקול רם שהוא מאוד יחסר לנו בנוף, ותודה רבה על התקופה היפה שבה השקיע את מרצו ביצירת סביבה מטופחת. שמרית וההתנסחויות שלה. הנה הקוטג' שלי. "באמת תודה רחמים שתמיד דאגת שיהיה נקי, ועם חיוך".

למחרת נפרדנו כולנו מרחמים. מכתב תודה, מתנה יפה עטופה ובונבוניירה חגיגית של שוקולד שוויצרי מעולה.

שמעון נשא כמה מילים נרגשות, שעזיבתו של רחמים מרצון רק מעידה על יושרו ואיכותו כעובד. אחרון הנואמים היה רחמים בעצמו. "אני בטוח שיכול פה נקי גם בלי עובד ניקיון. אתם אנשים נקיים ואחראיים, והיה מאוד נחמד להיות איתכם כל יום. תודה לכולם על ההזמנות לאירועים וחתונות, באמת מרגיש כאן כמו משפחה. אני אוהב את כולם, רק מה, הבנאדם צריך להרגיש מועיל. אני לא יודע על מה כולכם מתרגשים ככה. פשוט רחמים צריך להיות איפה שבאמת צריך אותו".

ואז הוא שוב התנצל וביקש סליחה אם היה משהו לא בסדר, ונפרד.

נו, רחמים והסליחות שלו.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי