השגרה חוזרת - רק שלא נירדם

"הכנתי לך מיטה מפוארת לישון בה את כל היום הזה. את כל השבוע אם תרצי, וגם את השבת. לא כדאי לקום". נועה ירון דיין נלחמת בעייפות

נועה ירון דיין , ה' בטבת תשע"ז

אין שכל, אין דעת
אין שכל, אין דעת
צילום: שאטרסטוק

חורף. זמן עיבור. הדובים הולכים לישון עכשיו עד האביב. ואני, איך לא, שוקלת להצטרף. הכי טבעי לי לישון. להתנמנם בתוך פוך הזמן והמרחב. הכי קל לישון, והחורף הוא כזה תירוץ טוב.

לקום זה מאמץ. כשאני מרפה אני נרדמת, זה המצב הקיומי הטבעי לי.

אם יש בחיי רצוא ושוב, הרי שברירת המחדל שלי היא תמיד השוב, תמיד התרדמה, תמיד הכרבול החורפי בתוך מי השפיר של עולמי החומרי והקטן. עולמי הנוכחי, זה שהוא למורת רוחי כל כך נוכח, כל כך קיים. ואני כל כך קיימת בו, שלפעמים אני טועה לחשוב שזהו ביתי. שזהו עולמי ואין בלתו.

לפעמים אני שוכחת שיש עוד עולם. לא הנוכחי, אלא זה שאינו נוכח כרגע. זה שנסתר מן העין. זה שרק הלב זוכר לפעמים אבל חוץ מזה, כל כך נוח לשכוח אותו. עלמא דאתי. עולם הבא. עולמה של נשמתי. ביתה של נשמתי. משם היא חוצבה, מכיסא הכבוד. זאת האמת. אבל איפה האמת ואיפה העולם הנוכחי.

העולם הנוכחי, הרגעי, הזמני, זה שעתיד בוודאות להתפוגג ובתוכו אני חיה, מקיף אותי, מלטף לי את הראש, מרחם עליי רחמים של הבל. הוא שואל: קר לך? בטח שקר לך. זה לא זמן לחיות עכשיו. אולי מחר תתעוררי, אבל היום - היום לא. היום הכנתי לך מיטה מפוארת לישון בה את כל היום הזה. את כל השבוע אם תרצי, וגם את השבת. לא כדאי לקום עכשיו, זה לא זמן להתחיל שום דבר. אחרי הכול כבר מאוחר מדי. תודי שמאוחר. תודי שלך בעצמך כבר אין כוח יותר לנסות שוב ושוב להתעורר. אז זהו, הנה. שתי כריות, סדין נעים, שמיכה רכה. דירת חמישה חדרים, עבודה קבועה, זוגיות יציבה. את כבר מנומנמת, תעצמי עיניים, כדאי לך. מחר הוא גם כן יום, לא ככה?

הפוך על הפוך

ולרוב אני ממושמעת, צוללת אל עוד יום של שכחה. לרוב אני מוצאת את עצמי, מבחינה רוחנית, בין הכרית לשמיכה. חולמת שמחר, מאמינה שהיום כבר מאוחר, מסלקת שרידי תודעה מטרידים וישנה לי שנת חורף נעימה וסמיכה, חסרת חלומות, עמוקה, דביקה.

רבי נחמן מברסלב הוא הצדיק שהפך סדרי שמים וארץ בעניין הירידה והעלייה, בעניין השינה וההתעוררות.

מקובל לחשוב שהעלייה היא תכלית הירידה. שאני ישנה עד שאתעורר, ואז אוכל להביא תועלת לבורא העולם ולעולמו שהוא גם עולמי. רבי נחמן אומר הפוך. אני הכי משתלמת לקדוש ברוך הוא כשאני בחושך. שם אני ממש יכולה לנצנץ אם רק אבחר.

כי לעבוד את השם כשאני ערה, זו ממש לא בעיה גדולה. כשאני ערה התפילות שלי זורמות ובאות לי בקלילות. הדעת שלי מיושבת. אני זוכרת מאין באתי ולאן אני עתידה לשוב.

אבל בחושך, מתוך שינה, אין שכל ואין דעת. שם נשאר לי רק דבר אחד לסמוך עליו, רק כלי אחד להשתמש בו בעוניי, כלי מפואר: האמונה. שם אני יכולה להמליך את המלך מתוך אמונה בלבד, בלי שכל. "בהמות הייתי עמך". כמו דוד המלך. שם אני יכולה להעז להיות בהמה קדושה, בלי דעות ואופי ורצונות עצמיים, רק לכבודו יתברך, רק למען שמו באהבה. את זה יכולה לתת במתנה לבורא יתברך רק נשמה מנומנמת. לקרוא אליו מעומקי העומקים. והוא כל כך חפץ בזה.

לזכות להאמין

בין נים לנים, בעיניים עצומות, לרגעים ספורים של שפיות ונקיות הדעת, אני יכולה לזכות באמת, בלי אורות ובלי זיקוקי דינור, להאמין באמונה שלמה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי