שיעורי בית לעשרה בטבת

"בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה". אשתו האהובה והצדקת של יחזקאל מתה ביום י' בטבת. כמה אהב אותה. הרבנית ימימה מזרחי

הרבנית ימימה מזרחי , י' בטבת תשע"ז

מאיזה שבט את?
מאיזה שבט את?
צילום: שאטרסטוק

כל שנותר לנו מעם ישראל הוא שני שבטים: יהודה ובנימין. למה דווקא הם? כי הם באמת באחווה ענקית.

יהודה מסר את נפשו להציל את בנימין, יתר השבטים התאיידו מעבר לסמבטיון. היום אנחנו נצרים לשבטי יהודה ובנימין, ומעט לשבט לוי.

איך תדעי מאיזה שבט את? אומר הבן איש חי: כל מי שהיא בן אדם מתאפק (אשכנזייה, כאילו), היא משבט בנימין. וכל מי שהיא ניגשת, גועשת, צועקת ומדברת היא משבט יהודה.

וצריך לעשות משהו בנידון. לא להשאיר כך את פני הדברים. התיקון של ה"בנימינות" המתאפקות, המאופקות והקפואות הוא "ויגש יהודה" - לגשת. ואילו התיקון של אלה שהן אש, כמו יהודה – תתאפקי קצת בבקשה. תהיי כמו יוסף, "ויתאפק יוסף".

זו מלאכה קשה, המיזוג הזה בין כוח יוסף לכוח יהודה. אבל זה המשיח וזו הגאולה.

דברו על לב ירושלים

לדבר זה חובה, זה מנקז שנאה החוצה. אל תשאירי את הדברים נעולים. דברו על לב ירושלים - כי ב"ויגש" שלכם תלוי בניין ירושלים. במיוחד כעת, לקראת י' בטבת. בימים הללו מתכנס בית הדין של הקב"ה בשמים והם דנים אם ירושלים תיבנה השנה או חלילה לא.

נשים לא חייבות לצום. אישה חלשה, אישה בהיריון, אישה מניקה (ואישה רעבה...) – לא חייבת. מה כן?

א. צדקה. אומר הבן איש חי: את לא יוצאת מהבית בבוקר בחודשים טבת, שבט, תמוז ואב בלי לתת צדקה בבוקר. אלה ימים לא פשוטים, וצדקה תציל ממוות.

ב. תשובה על שנאת אדם מסוים. להתחנן לה' להזדמנות לעשות "ויגש". אנחנו נבנה כך את בית המקדש. מישהו ששונא אותך, או שאת שונאת אותו - תתחנני לה' שישלח לך כוחות לגשת ושישלח לה כוחות לעשות "ויגש" מצִדה.

ג. הכי חשוב – וזו הגאולה – לבכות. חובה. חובה לבכות ביום עשרה בטבת.

מהו עשרה בטבת? אנחנו קוראות ביחזקאל פרק כ"ד: ביום י' בטבת אומר ה' ליחזקאל, לא עלינו, נמאס לי מהעם הזה, אני מביא חורבן. מהו חורבן? יחזקאל לא יודע. אתה עכשיו תדגמן לעם ישראל, ה' ישמור, מהו חורבן. היום, עשרה בטבת, "בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה". אשתו האהובה והצדקת של יחזקאל מתה ביום י' בטבת. כמה אהב אותה.

וזה עוד לא החורבן. החורבן נמצא במילים "ולא תספוד ולא תבכה ולא תבוא דמעתך". אני אוסר עליך את הבכי.

איזו גזירה קשה. כל מי שמתה אשתו עצתו נופלת, פסיעותיו מתקצרות ודומה לחורבן בית המקדש. למה? כי באסון נורא כזה, שלא נדע, אין בכי יותר.

יחזקאל הנביא, כולם באים לנחם אותו ורואים שהוא לא בוכה.

"למה אתה לא בוכה?"

"כי לבכות זה לקוות, ולי אין יותר תקווה. ה' אסר עליי לבכות".

בכי הוא פדות, אומר הבן איש חי. בכי הוא גאולה. הרב פינקוס אומר שכל הילדים ש"מתגלצ'ים" פרקו עול כי אין מספיק בכי בבית!

ואז נאלץ יחזקאל להמתין לבואו של השליח, הפליט מבשר החורבן. "אתה יכול לבכות עכשיו", הוא אומר ליחזקאל, "ה' אמר לי לומר לך שהמקדש נחרב. אפשר לבכות".

"זעק והילל בן אדם... ספוק אל ירך". יחזקאל בוכה על אשתו במספד מר ואומר את המילים: "היית ואינך עד עולם". רק בגלל הבכי הזה, ההבנה שזו הגאולה, יחזקאל הוא הנביא היחיד שרשאי להתנבא על תחיית המתים ועל חזון העצמות היבשות שקמות לתחייה.

בכי הוא ישועה. כל זמן שאת בוכה יש לך תקווה. כמה בנות אומרות "אהבתי את הבחור הזה ונפרדנו. אולי בכל זאת הוא שלי?". יוסף ורחל הם שני המתאפקים הגדולים. כמה הוא בוכה, והיא – כמה היא בוכה עד היום. הם בוכים כל הדרך לגאולה. אבל כשיעקב ויוסף נפגשים, יוסף נופל על צווארו של יעקב, ויעקב לא בוכה. איזה חורבן. עיניים חרבות זה חורבן.

בעשרה בטבת ה' אומר: הראי לי שאת מאמינה שיום אחד יהיה לי בית. שיום אחד אוכל להכניס את השכינה שלי לבית המקדש. הראי לי בעשרה בטבת שאת מאמינה שתתחתני. הראי לי בעשרה בטבת שאת מאמינה שתהיה לך פרנסה, שיבוא לך פרי בטן, שהוא יחזור בתשובה, שהאיש הזה ישנה את דרכיו לטובה.

איך? שתי דמעות קטנות בעשירי בטבת ובעזרת השם בעזרת השם, יהי רצון שנזכה לזרוע בדמעה, לקצור ברינה, להיות כחולמים, כמו יוסף הצדיק שאמרו עליו שהוא חלמן. שובה ה' את שביתנו - ואת שבותנו, בעזרת השם - מחר בבית המקדש.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי