המלחמה בעצבת הנפוצה

לשמוח זה להאמין. להאמין זה לשמוח. כמה אני רוצה בחודש אדר להניח את עצמי בתוך האמונה הקדושה, להאמין בה ובכוחה. נועה ירון דיין

נועה ירון-דיין , ל' בשבט תשע"ז

את העצה הכי פשוטה קשה לקיים
את העצה הכי פשוטה קשה לקיים
צילום: פנימה

באופן עקרוני היה ראוי שאצל חסידי ברסלב יהיה אדר כל השנה. גם באלול וגם בטבת, ואפילו במנחם אב. לא ככה? אמרת ברסלב אמרת שמחה, לא ככה? ברסלב נו, ברסלב... שמחה, מילי דשטותא, ריקודים, חיוכים רחבים, תקווה, אמת ואמונה בכל מצב.

אכן ראוי היה. אבל מה לעשות, שזה לא כל כך פשוט. מה לעשות והעצבות רודפת אחרי כולנו כמו צונאמי רב עוצמה שמחפש לכסות אותנו ולקחת מאיתנו את טיפות החמצן האחרונות שעוד נותרו לנו, להטביע הכול במרה שחורה, לקחת מאיתנו את אחרונת התקוות?

אז למה בעצם? רבי נתן כותב שהעצות של רבי נחמן הן עצות פשוטות שכל אחד יכול לקיים אותן, אבל על פי רוב, אפילו את העצה הכי פשוטה שקיבלנו, קשה מאוד לקיים. יש על זה יצר רע גדול מאוד למרות שהעשייה הנדרשת קטנה ופשוטה. ולמה? רבי נחמן אמר, שזה פשוט בגלל שהוא ציווה אותנו על כך. וכל עצה, ולו הפשוטה ביותר, מכיוון שרבי נחמן מברסלב ציווה אותנו לעשות אותה, יהיה לנו קשה מאוד לקיים אותה.

לוחמי השמחה

ואכן, קשה מאוד לעשות את הדברים הפשוטים והבסיסיים מאוד שרבי נחמן מברסלב מדבר עליהם, ולהפוך אותם לעבודת השם.

בברסלב השמחה היא לא מתנת שמים, היא לא תוצר של גנים טובים או אופי חייכני ונוח. בברסלב השמחה היא עבודת השם. בברסלב השמחה היא מלחמה. והמלחמה על השמחה עקובה כמו המלחמה על החיים עצמם.

אולי בגלל שזה בדיוק מה שהיא, מלחמה אמיתית על החיים האמיתיים של הנשמה היהודית שלנו בדור המחופף הזה.

מפתח לכול

מסופר שכשרבי נחמן אמר פעם לחסידיו בשבת שעיקר שמירת השבת היא השמחה בשבת, הוא סיים לדבר, הסתובב לרבי נתן תלמידו שישב ליד השולחן ואמר: "ועכשיו, תהיה לך עוד סיבה להיות עצוב". מעכשיו לא רק שאתה עצוב בשבת, אתה גם נכשל בלקיים את מצוות רבך, ולכן מה נשאר לך מכל העצה הזאת? רק עוד סיבה להיות עצוב.

אז למה באמת קשה כל כך להיות בשמחה? למה רובנו שוחות עד הצוואר בעצבויות ויגונות ודיכאונות חצי קליניים? למה ככה? אז ככה. "להיות בשמחה" זו לא המלצה של גורו רוחני לבוש לבן וענוד צמידי זן ושרשראות קוסמיות. להיות בשמחה זו מצווה, המפתח לקיום כל המצוות כולן.

העצבות היא נשיכת הנחש, תוצר של חטא קדמוני שהוריד אותנו לאן שהוריד אותנו. כשהנחש ההוא מגן עדן נותן לך ביס, הוא מפריש ארס בתוכך. הארס הזה משכיח ממך את העולם הרוחני שממנו באת, והופך אותך לדיירת קבע בעולם החומר.

ארס הנחש הקדמוני הופך אותנו לגשמיים, ממש כמו שקרה בגן עדן. הוא הופך אותנו לגופניים, לחסרי תודעה, משכיח מאיתנו את הנצחיות שלנו, את העובדה שהסיפור שלנו לא התחיל בלידה ולא ייגמר במוות.

ארס הנחש מפריד בין איפה שאת היום ובין השורש שלך והבית שלך שנטועים בעולם האמת.

ארס הנחש הופך אותנו לבודדות, למנותקות מכוחותינו הרוחניים, לעיוורות שלא רואות ולא מרגישות את השגחת השם יתברך עלינו. העולם הזה הופך להיות ממשי ואכזרי כמו בית כלא ענק. אין יוצא ואין בא. אין חסד, אין השגחה פרטית, יש טבע. ובטבע - אין רחמים, אין חמלה, אין ניסים. והנה היא מתקרבת אלינו בצעדי ענק, המרה השחורה שלנו, ובעקבותיה הקיפאון, הניתוק, העצבות והעצלות, הפסיביות, חוסר החשק לחיות, חוסר האמון בבני אדם, חוסר האמון בי עצמי שאני יצור שראוי לשינוי, שהשינוי עוד קיים כאופציה גם בשבילי, הזקנה והמכווצת.

סיפור חיי. הניסיון לשמוח. הניסיון להילחם על הזכות להילחם. הניסיון להעז להאמין באמונה. להאמין בה כאופציה אמיתית, כאפשרית.

השמחה היא ההכרה שיש מי שמשגיח והוא כאן, והוא ער, והוא טוב ומיטיב, וכל מה שהוא עושה הוא עושה לטובה. וכשאני מצליחה להאמין באמת באמונה שלי, אז אני מצליחה להיות בשמחה. לשמוח זה להאמין. להאמין זה לשמוח.

כמה אני רוצה בחודש אדר להניח את עצמי בתוך האמונה הקדושה, להאמין בה ובכוחה, ולשמוח שמחה של ביטול והשלמה והודיה. להיות כמו תינוק בזרועות אמו. רגוע. בוטח. שמח.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי