העד-דלא-ידע של אודהליה ברלין

פתאום הבנתי שלצד הכישלון צמח גם כישרון. לא פחות מקריאת וכתיבת תווים, וגם לא יותר - פשוט משהו אחר.

אודהליה ברלין , י"א באדר תשע"ז

אודהליה בילדותה
אודהליה בילדותה
צילום: מהאלבום המשפחתי

כשהייתי בת ארבע וחצי נתנו לי הוריי את המתנה הגדולה בחיי. הם כמובן לא ידעו זאת אז, וגם לא כמה שנים אחר כך, כשהפצירו בי להשתמש במתנה לפי דרכם, אבל אני השתמשתי בה לפי דרכי.

האמת היא שעד היום אני לא יודעת אם הם יודעים שההפצרות האלה היו מה שדרבן אותי להמשיך ולדבוק במתנה, שהפכה להמשך הטבעי של מחשבותיי ושל אצבעותיי.

כשהייתי בת ארבע וחצי התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר, וכמעט שלושה עשורים אני עם הכלי הזה.

לא מזמן התארחתי אצל המורה הראשונה שלי לפסנתר, שרה. שרה הייתה מורה מלאת אהבה. למדתי אצלה את הבסיס של קריאת התווים ושל הריתמיקה. אני זוכרת שהייתי מתופפת אצלה על קופסאות ריקות של גבינה לבנה שהיו קשורות לי בחוט כמו תוף למותניים.

עד היום אני יכולה לנגן את היצירה הראשונה שלמדתי לקרוא בתווים, ובמידה מסוימת - עד היום זו הרמה שלי בקריאת תווים.

מתבזבזת

אחרי שנתיים או שלוש שרה עברה דירה - ואני עברתי למורה אחרת, רצינית יותר. המורה חשבה שאני מוזיקלית מאוד, אבל לא מממשת את הפוטנציאל שלי. היא באה מרוסיה, מעולם שבו מתאמנים שמונה שעות ביום, ולדעתה לא השקעתי מספיק.

היא לימדה אותי יצירות מתקדמות יותר, והתווים התבלגנו לי מול העיניים. כשחזרתי הביתה הייתי קוראת מהתווים חמש דקות, ואז הייתי מתייאשת ומנגנת משמיעה במשך שעות כל מיני שירים שאהבתי או שהמצאתי.

אימא שלי, אישה מקסימה אך חסרת ידע במוזיקה, חשבה שאני מבזבזת את הזמן - מנגנת ככה סתם במקום לקרוא מהדף את התווים כמו שצריך. "למה את מבזבזת את הזמן?" היא אמרה, "תסדרי בינתיים את החדר". אבל אני לא אהבתי לסדר, אז המשכתי לנגן.

לנגן משמיעה

לא אהבתי את שיעורי הנגינה ואת התווים, אבל הייתי מחויבת ללמוד. אז כדי להתגבר על המכשול הייתי חוזרת הביתה ומבקשת מאחותי הגדולה שקראה תווים על בוריָם לנגן לי את היצירה פעם או פעמיים - ואז הייתי עוקבת אחריה ומנגנת מהשמיעה.

הבעיה הייתה שלפעמים חשבתי שאפשר היה לכתוב את היצירה אחרת, ובלי משים הייתי משנה איזה תו או שניים - ואז המורה הייתה עולה עליי שאני לא באמת קוראת אלא ממציאה.

ולא שנה אחת למדתי אצל המורה הזאת ולא שנתיים, כמעט שש שנים בכל שבוע למדתי אצלה.

תמיד חשבתי שזו אשמתי. שאני לא משקיעה מספיק ולכן לא מסתדרת עם התווים. מדי כמה שנים ניסיתי לחזור וללמוד לקרוא תווים, אך ההתקדמות הייתה כל כך איטית, ושוב מצאתי את עצמי מנגנת ומנגנת משמיעה.

משהו אחר

השנים עברו, וגם כשכבר צברתי ניסיון הרגשתי תמיד שאני לא באמת מוזיקאית, אלא סתם אחת שיודעת לנגן. היה לי מין פחד כזה שבסוף יגלו שאני סתם ממציאה.

ערב אחד הופעתי עם אבא שלי בתל אביב. בסוף ההופעה ניגשה אליי מוזיקאית רוסייה מכובדת. "איך עשית את זה?" היא שאלה בהתרגשות. "את מה?" שאלתי. "איך ליווית את אבא שלך כל כך יפה?". "לא יודעת", עניתי לה, "פשוט ניגנתי". "את יכולה לכתוב לי את זה בתווים?". "לא", השבתי לה, "אני לא קוראת או כותבת תווים". "אז אני יכולה לבוא ותנגני לי את זה ואני אכתוב את התווים?". "תבואי בשמחה", השבתי, "אבל אין לי מושג מה ניגנתי היום, בכל פעם יוצא לי משהו אחר...". "וואו", היא התרגשה, "איך את עושה את זה???".

ופתאום הבנתי, שלצד הכישלון צמח גם כישרון. והיכולת הזאת שכל כך זלזלתי בה, היא לא פחותה מקריאת וכתיבת תווים, והיא גם לא יותר - היא פשוט משהו אחר.

ומהרגע הזה קומתי נעשתה קצת יותר זקופה, וכשניגנתי ניגנתי יותר בביטחון ובשמחה.

מנגנת מהלב

אז לא מזמן ביקרתי את שרה, מורתי הראשונה והאהובה. נתתי לה במתנה דיסק שלי וסיפרתי על ההופעות. "שרה", אמרתי לה לקראת הסוף, "את נטעת בי כזאת אהבה למוזיקה ולפסנתר, שכל מה שעברתי בהמשך לא הצליח לפגוע בה".

ובפורים, כשאני שותה וקצת מאבדת את הדעת, הרבה יכול להשתבש לי אבל הידיים נשארות יציבות על הפסנתר, ומנגנות ומנגנות ומנגנות, כי המוזיקה לא עוברת אצלי דרך הדעת אלא דרך הלב.

והעד-דלא-ידע שלי הוא נקודת האהבה שבה אני חוברת לילדה הקטנה שהייתה יושבת ליד הפסנתר וסתם ממציאה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי