אם הרצון לא התממש- כנראה שלא בחרתי

אי הודאות הוציאה אותי מדעתי. אם יכולתי לדעת שבגיל זה וזה אתחתן ויהיה לי טוב הייתי נרגעת. אבל גיששתי באפילה

אורה לילינטל ברנס , י"ט באדר תשע"ז

גם על יופי אפשר לכתוב שיר
גם על יופי אפשר לכתוב שיר
צילום: שאטרסטוק

אני יושבת על הספה רגל על רגל עם כוס תה ועוגיות. בתי הקטנה ישנה את שנת הבוקר שלה וזה הזמן הכי יקר שיש. זה הזמן של ההשראה, היצירה, הכתיבה, הנגינה וכן – גם השיווק, הטלפונים, המיילים והפייסבוק. בשעתיים האלה אני רוצה לאכול את כל העולם. להספיק הכול.

הבוקר, למשל, בין כל העיסוקים, אני כותבת טור על נושא הרווקות. אני נשואה שנה וחצי, ולא שכחתי מה היה לפני כן. כמה שונה המציאות שלי היום.

בין הטוב לרע

לא רוצה לשים תווית של טוב ורע מוחלט על התקופות בחיי. זה נכון שלא טוב היות האדם לבדו. זה נכון שלא הייתי רוצה לחזור לשם. אבל אי אפשר להגיד שלא היה הרבה טוב. עשיתי המון מוזיקה. הוצאתי שני אלבומים עם שירים מקוריים. הכאב שלי היה מנוע רב עוצמה.

הייתי עולה על הבמה ומרגישה בבית. קיבלתי אהבה מהקהל. אחר כך הייתי חוזרת הביתה, ומתגעגעת לבמה. ארבעה קירות. שקט. אין מחיאות כפיים. אין ממי לקבל אהבה. אין למי לתת.

הרבה שנים של תמהיל רגשי שמורכב מעליות וירידות חזקות של האגו, אקשן, סערות, דרמות, אכזבות, המון ציפייה, המון תפילה. ייאוש, תסכול וכעס.

אי הוודאות הוציאה אותי מדעתי. אם יכולתי לדעת שבגיל זה וזה אתחתן ויהיה לי טוב הייתי נרגעת. אבל גיששתי באפלה.

חברה טובה אמרה לי אז: את תתחתני, אני יודעת את זה בוודאות. לא יודעת אם היא ידעה או רק רצתה לחזק אותי. לאט לאט מצאתי את שביל האמונה שבו אימנתי את עצמי - בעזרת שליחים יקרים כדוגמת ארי ויעל לב אור ומעגל אוהב של משפחה וחברים - להאמין בצורה אקטיבית. להאמין גם כשלא רואים. לקפוץ בנג'י. לצאת מעצמי, מהדפוסים ומההרגלים, ולהכין כלי חדש לביחד שיבוא.

פרסי או קלאסי

אני מתבוננת בעצמי כשאני אימא ורעיה, וחווה את עצמי שלמה ורגועה. קודם כול – זכיתי, ב"ה. זו התחושה. השנים הארוכות של ההמתנה והייאוש בנו בי כלים.

באיזושהי נקודה בתקופת הרווקות הרגשתי שהגורל הוא גם בידיים שלי ולא רק בידי שמים. כשהבנתי את זה הרגשתי שנולדה בי מוכנות לעשות את השינוי וללמוד איך אני מקרבת אליי זוגיות טובה, בריאה, יציבה וכיפית. וזה עבד.

אני חווה את החיים כרצף של בחירות, חלקן מודעות ורובן לא. אני יכולה לבחור אם לקנות אורז בסמטי או פרסי, חתן פרסי או קלאסי. אם בחרתי אורז פרסי והכנסתי אותו לעגלה, ויתרתי על האורז הבסמטי כי הוא לא בשבילי. וזו הבחירה הנכונה.

אולי הקושי בבחירה היה נקודת הוויתור. הבחירה היא פעולה אקטיבית, היא לקיחת אחריות והיא מחייבת. רצון, לעומת זאת, הוא פסיבי. אני יכולה לרצות משהו, אפילו לרצות מאוד, אבל זה לא מחייב אותי בעשייה. אם הרצון שלי לא התממש - כנראה שלא בחרתי.

גזירות טובות

כשבחרתי בזוגיות, הייתי צריכה לוותר על הלבד שלי. וזה לא היה פשוט.

לפני שלוש שנים הייתי בפורים במסיבת נשים בתקוע. הייתי עדיין רווקה. כל החברות שלי הקיפו אותי ועשו לי "בית חסד לגזירות טובות" (על משקל "בית דין לגזרות טובות" שהרב שמואל אליהו עושה בכל שנה בפורים). הן הלבישו אותי בשמלת כלה, עשו סביבי מעגל צמוד ומחבק וגזרו לפני הקדוש ברוך הוא שהשנה אני מתחתנת. תוך כדי המעגל, פתאום חברה אחת אומרת: "אנחנו גוזרות שאורה תמצא את הזיווג שלה השנה, ואנחנו מסכימות לוותר על השירים היפים שהיא כותבת מתוך הכאב של התקופה שהיא נמצאת בה עכשיו".

אני לא ממש הבנתי למה היא התכוונה, אבל זה נחרט בי עמוק. באותו שבוע פגשתי את צוריאל.

כואב אבל פחות

היום אני מנסה לדלות איזה כאב קטן כדי להלחין ממנו שיר, ומגלה שאני לא יכולה לכתוב רק משם. מהכאב, מהייסורים. שיר חדש נולד. מהחיים החדשים שנוצרים.

בתי הקטנה ישנה בחדר הסמוך. צוריאל יגיע אחרי העבודה ונשב יחד לארוחת ערב. גם על היופי הזה אפשר לכתוב שיר.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי