''כמיהה'' - סיפור מאת נעמי לנדוי

"מכורסתה בפינה הייתה מתבוננת בהם, כאילו צופה בסרט, מתרגשת אך אינה יכולה להשתתף. לעתים רחוקות הצטרפה לשולחן".

נעמי לנדוי , י"ט באדר תשע"ז

רגש חדש בשגרת החיים
רגש חדש בשגרת החיים
צילום: שאטרסטוק

אור הבוקר חדר מתחת לעפעפיה, כמעט מכריח אותה לפקוח את עיניה. חולשת הבוקר המוכרת הזדחלה מכפות רגליה, משכנעת אותה להיכנע ולהתחפר מתחת לשמיכה החמה.

זה זמן רב שפנינה מתמודדת עם הרמזים שגופה שולח לה. לפני כמה שנים הבוקר התחיל בצורה שונה לחלוטין. יחד עם נפתלי הייתה קמה, מכינה קפה לשניהם, בגדי הילדים היו מוכנים כבר מהערב. מגיל צעיר הם התלבשו בלי עזרתה, שתו את כוס השוקו ויחד איתם יצאה לעבודתה בהנהלת החשבונות. יום העבודה היה מסודר וידוע מראש. כעת יום ארוך ומשמים נמתח לפניה. אט אט שלחה רגל אחר רגל אל הרצפה והתייצבה.

פנתה אל המטבח, שם משקע הקפה בספל על השולחן העיד על שגרת הבוקר. נפתלי יצא זה מכבר לעבודתו. נוף סגרירי נראה מבעד לחלון. על אדנו קידמו את פניה ציפורי הקרמיקה הצבעוניות שלאחרונה עבדה עליהם בבית החוגים. קולו של הקומקום הרותח קטע את מחשבותיה. משורת צנצנות מצוירות בפרחים, סגורות במכסים צבעונים, בחרה בעוגייה והתיישבה לשתות כוס תה.

קולות הבוקר של ילדים שהולכים לבית הספר ולגנים ושל מכוניות חולפות בכביש המעגלי של היישוב התמעטו, ודממה כבדה שררה בבית. האם תצא לבית החוגים? מה יקרה אם תחוש ברע? חלף הרהור בראשה. גם המחשבה על המפגש עם מרים ורחל ועוד חברות שיחייב אותה לדבר איתן, לא שימחה את לבה.

***

פנינה הגיעה לנווה עלומים במסגרת גרעין הנח"ל שאליו הצטרפה כאזרחית. מצבה הבריאותי של אמה האלמנה אפשר לה לדחות את גיוסה. בשנה הראשונה שיחות הטלפון של אמה הכתיבו את ביקוריה בבית. בשיחות אלו היא הרבתה להתלונן על מיחושים שונים. פנינה כבר ידעה להבחין מתי המצב עלול להידרדר ומחייב נסיעה הביתה, ומתי אפשר לדחותה. המרחק של היישוב מביתה במושב באזור בית שמש אפשר לה לשלוט במידת ביקוריה בבית, לפי מצבה של אמה. לאט לאט הפכו שיחות הטלפון להחלפת מידע שגרתי וסתמי ובהתאם פחתו הביקורים בבית.

נפתלי הגיע לנווה עלומים בשנה השנייה לשהותו של גרעין הנח"ל, זמן קצר לפני שהתפזר, עם שחרור חבריו מהמסגרת הצבאית. בחור נמרץ, בעל בלורית, שפם גדול ועיני תכלת, פתח את דלת המשרד שבו מיינה פנינה את דברי הדואר שהגיעו באותו היום. הוא היה צריך לחזור ולשאול פעמיים היכן נמצא מרכז המשק, כי פנינה נאלמה דום למראהו.

הימים הבאים הפגישו אותם במקומות שונים. באירועים החברתיים מצאה את עצמה בשולי המעגל הסובב את נוכחותו של נפתלי, יושבת בשקט, מתבוננת וחושבת לעצמה מי מחברותיה תצליח לגרור אותו לצדה ראשונה. היא משכה את תשומת לבו בדמותה השקטה המשדרת רוגע לעומת עיניה הערניות, והוא רצה להכירה. כך החלו למצוא רגעים של טיול בשניים, הוא מדבר והיא שותקת, אוהבים יחד את מראות הטבע הנגלים לעיניהם. הוא למד להעריך את תרומתה המועטה לשיחותיהם, שכן אז התגלה אופייה הענייני והמעשי שעזר לו מאוד בהתלבטויותיו.

***

פנינה החליטה לבסוף לצאת מביתה. היא התעטפה בצעיף צמר ענקי שכיסה את כל גופה, ויצאה רכובה על הקלנועית שלאחרונה נרכשה בעבורה לאחר שהוכרה מוגבלות הניידות שלה.

מכיוון שלפניה עוד שעתיים עד שייפתח בית החוגים, פנתה בכיוון ההפוך. היא תבקר את שני נכדיה בגנים שבמרכז החינוך של היישוב. המטפלות בגנים כבר למדו שאין טעם להעיר לה כי ביקוריה התכופים חורגים מהמקובל. בנווה עלומים נערכו המפגשים עם הסבים והסבתות בצורה מסודרת כפי שהוכתבו על ידי ועדת החינוך. נכדיה כבר ידעו שעם בואה ירוצו לנשקה ולמהר ולחזור לעיסוקיהם, ואז היא שוהה מחוץ לגדר הגנים, ממשיכה להתבונן בהם ובמעשיהם. גם היום נכנסה אל הגן של נכדה הגדול, פגשה את המטפלת וזו הרימה גבה ואמרה: "ירון מאושפז מאתמול בבית חולים, כנראה הסתבך בדלקת ריאות".

פנינה ראתה על פניה תמיהה כאומרת: איך לא סיפרו לך שנכדך חולה? פנינה סבה על עקבותיה ופנתה לגן הסמוך וחיפשה אחר נכדה הצעיר. היא ניגשה אליו, חיבקה אותו ויצאה לעבר הקלנועית.

על מושב הקלנועית, ידיה אוחזות בכידון אך היא אינה מניעה אותה, חשה שוב בכעס מציף אותה. לאחרונה תחושה זו החליפה את תחושת העלבון וחוסר האונים שמילאו אותה, כאשר כבר בעבר גילתה שבני משפחתה שוכחים לשתף אותה בקורותיהם.

שלושת ילדיה נולדו בזה אחר זה בהפרש זמן קצר. בשביל נפתלי הריונה של אשתו היה המשך שגרתי של חייו. עבודתו במפעל העסיקה אותו ברוב שעות היום ואף מעבר לכך, שכן היה נוסע לחו"ל כמה פעמים בשנה בשליחות העבודה. אבל בשביל פנינה כל היריון היה מסע ארוך אל תוך עצמה. מרגע שבו לא הופיע המחזור בזמן, התחפר לו היצור החדש בנפשה, וכשקיבלה אישור רפואי מאחות המרפאה כי ברחמה נוצרת ישות חדשה, התפצלו רגשותיה כשני פלגי מים הנובעים מאותו מעיין אך זורמים לכיוונים שונים. היא עשתה הכול כדי להמשיך את חייה כרגיל, ביתה המשיך להיות מטופח ברמה שאהבה לראותו כשחזרה אליו בסיום יום העבודה, היא המשיכה להשתתף בכל הפעילויות החברתיות שוועדת התרבות טרחה לארגן לחברים, ואף המשיכה בעבודת הרקמה האהובה עליה עד שעות הלילה המאוחרות.

במשך היום הצליחה להתעלם מבטנה ההולכת וגדלה ומתנועות העובר שהופך מיום ליום לנוכחות אנושית. אך בלילה, כאשר הניחה את ראשה על הכר, חשה את עצמה הולכת וקטנה ואילו בטנה הגדולה הולכת ותופחת ועוטפת אותה, והיא הולכת לאיבוד בתוכה כמו בתוך ערפל סמיך. בבוקר מיהרה לקום מהמיטה, ברכת הבוקר טוב שלה לנפתלי לא מסגירה אף לא אחת מחרדותיה לקראת בואו של השותף החדש למשפחה. נפתלי, רגיל לשתיקותיה ולאופייה המעשי של פנינה, שמח מאוד להמשיך בשגרת ימיו. למרות הטרוניות ששמע פה ושם מחבריו על גחמות נשותיהם בעת ההיריון, לא טרח לציין את שבחה של פנינה, אף לא בינו לבין עצמו.

כל לידה וסיפורה היא, אבל בשביל פנינה רגע ההגעה הביתה היה המפחיד ביותר. בהיפתח דלת הבית, בידיה פרי בטנה, תחושת התלות המוחלטת בה ריחפה מעליה ונחתה כנזר כבד על ראשה. היא חזרה מהר מאוד לתפקודה הרגיל, צורכי התינוק הנוסף למשפחה מולאו על הצד הטוב ביותר והיא שמחה לאחר חודשיים למסור אותו לידי המטפלות המסורות במעון התינוקות ולשוב לעבודתה.

כך גדלו הילדים, המסגרות החינוכיות מילאו תפקיד גדול בחיי היומיום והשהות בבית הצטמצמה לשעות הערב, כהכנה ליום הבא. כשהיו אירועים מיוחדים בגנים ובבתי הספר, פנינה הגיעה לחלקם. ההשתתפות באירועים דרשה ממנה מאמץ נפשי שלא ידעה את פשרו. האם המפגש עם חברי היישוב איים עליה? או שמא הצורך להיות אימא של... הרתיעה אותה? לאלו שבחרה להגיע, איחרה לשעת ההתחלה וצפתה מאחור, נוח לה להיות רואה ואינה נראית. תחושה של מוזרות פשתה בה כאשר התבוננה בילדיה. האם אלו פרי בטנה? כשחזרו הביתה מחגיגות אלו, תגובותיה התייחסו לדברים תפעוליים של האירוע כמו התפאורה או הכיבוד שהוגש או לא הוגש. תגובותיה נתקלו באדישות מצד נפתלי וילדיה, והיא שוב נשארה מתוסכלת בלי שום מחשבה מדוע זכתה ליחס כזה.

בשבתות אהבו הילדים בקטנותם להתגולל על השטיח עם נפתלי. מכורסתה בפינה הייתה מתבוננת בהם, כאילו צופה בסרט, מתרגשת אך אינה יכולה להשתתף. לעתים רחוקות הצטרפה לשולחן כאשר חלקי פאזל היו מפוזרים עליו, מנסה לתרום את חלקה בהשלמתו. אז היו הילדים מעיפים לעברה מבט וממשיכים לחפש אחר חלקים, והיא לא ידעה האם היא רצויה או לא.

נפתלי הרבה לנצל הזדמנויות לארגון טיולים משפחתיים. בטיולים אלו הוא היה מתפעל הכול, החל בהכנת הרכב וכלה בדאגה למזון וצ'ופרים. בדרך קולה היה נבלע בקולות השירה שבה היו פוצחים כולם. לעתים, במסלולי הטיול, כאשר הילדים היו רצים קדימה בשבילים, הייתה צועדת לצדו של נפתלי, כמהה למגע כף ידו הגדולה אך חוששת להושיט את שלה. מבטו היה נודד אל הילדים, משגיח עליהם.

ימים חלפו, ימי בגרותה של בתה רבקה, שנקראת על שם אמה, החזירו אותה אל אלו שלה. בבית הקטן במושב, שבו גרו עם אחותה הצעירה ממנה, החיים התנהלו כאילו מחוץ לה, הכול היה מוכתב על ידי הוריה. מעולם לא בחרה לעצמה בגד. אמה תפרה את שמלותיה לפי דוגמאות שמצאה בחוברות האופנה, אביה היה קונה לה את שאר הבגדים. כשהייתה מביעה רצון כזה או אחר הוא התקבל בביקורת ובמקרה הטוב מילויו היה תלוי בטיב הציונים בבית הספר. רגעים של קרבה בינה לבין הוריה היו מועטים מאוד, לעומת אחותה שזכתה ליחס דאגני וקרוב בהיותה תינוקת חולנית. כך למדה ליהנות לבד ממה שהעולם הציע לה בחינם. אדמה חומה ועננים אפורים וכבדים שמורידים גשמים בחורף, פריחת שדות החרציות באביב וקפיצה למימי הברכה בקיץ.

כעת התעורר בה לפעמים הרצון להתלוות אל רבקה לירידי המכירות שנערכו מדי פעם. יחד עם הרצון התעורר גם החשש שיוזמתה תידחה. החשש היה מתגבר, והיא הייתה יוצאת ומשוטטת לבדה בין הדוכנים. בבית שוב חשה הרגשה של החמצה ותסכול. רגשות העלבון וחוסר האונים הלכו והתגברו. כשילדיה גויסו, נפתלי היה שותף פעיל בחייהם. פה ושם היה מדווח לה על מעשיהם, והיא כמו תמיד מפרה את שתיקתה בעצה כזו או אחרת. לאחר זמן הייתה יודעת בדרך מקרה כי עצתה התקבלה. ככל שתפסו רגשות אלו את מקומם בחיי היומיום שלה, כך החל להשתנות יחסה כלפי נפתלי. שוב לא ראתה אותו לידה אלא מולה יחד עם ילדיה.

בזמן הפנוי שנוצר עם נישואי הילדים, מצאה את עצמה עסוקה במיחושי גופה. בבקרים התקשתה לקום ממשכבה, כאבים שפשטו במפרקי רגליה דחו את רגע הקימה. האפשרות להישאר במיטה עוד כמה רגעים לא באה בחשבון, שכן איזה תרוץ יש לכך? נפתלי אף לא הבחין בכך, שכן כבר יצא לעבודתו. אל העבודה החלה לבוא באיחור, חברותיה שואלות לשלומה והיא עונה שהכול בסדר בארשת סתומה. אחר כך החלה להודיע על כאבי ראש. כשהתרבו התלונות, בעצה אחת עם רופא המשפחה התייצב נפתלי עם פנינה לבדיקות מקיפות בבית החולים האזורי. כמו פעם נסעו רק שניהם יחד. באחת הפעמים, לאחר קבלת תוצאות הבדיקות שלא העלו שום דבר מחשיד, הציעה פנינה לעצור בפינת חמד בדרך הביתה, שם נוף העמק השתרע במלוא יופיו. נפתלי כדרכו נענה לה, אך רוחו הייתה קצרה לשוב ולחזור אל המפעל.

מקומה במשפחה החל לקבל צביון של יחס אדיש עם התנהלות מקובלת כלפי הורה. פנינה הייתה שותפה שולית בשמחות המשפחתיות. ההכנות התנהלו היטב בלעדיה, ולה היה זמן להיות לבדה בביתה האהוב. כשתכפו מיחושיה והיה חשש לבעיה קרדיולוגית אושפזה, וכך זכתה לביקור ילדיה.

השמחה עם לידת הנכדים הפתיעה אותה, רגש חדש בשגרת חייה. היא עקבה אחר הבטן התופחת של רבקה וכלותיה, מתעניינת בשלומן ומופתעת לקבל תשובה מפורטת מהביקור האחרון אצל מכשיר האולטרסאונד. לאחר הלידות הייתה מבקרת אותם מיום הגעתם הביתה לעתים תכופות, נזהרת לא להפריע יותר מדי. לא טרחה לאפות או לבשל בעבורם, שכן בזמנים אלו אפשר כבר לקנות הכול מן המוכן. אך במתנות לנכדים לא חסכה. פה גרבים מצויצות, שם משחק נחמד. היא החלה לתפור ולרקום סינרים, מגבות וכובעים לכל הזדמנות. כשהגיעו לביקור מצאו בביתה פינה מיוחדת לאירוח הקטנים בהתאם לגילם והתפתחותם. על אף שלבה היה יוצא אליהם לחבקם ולנשקם, פנינה הייתה יושבת בכורסתה וצופה בהם בשקט. בתה וכלותיה היו טורחות במטבח ומכינות ארוחה והיא - רגליה כבדות ממשיכה לשבת בכורסתה, מנסה לדלות מידע מקולות הפטפוט שלהן.

***

בעודה יושבת על הקלנועית, דמותו של ירון הקטן עלתה מולה, שוכב במיטת בית החולים. כך פגש אותה נפתלי על השביל. הם החליפו ביניהם דיבור שגרתי. נפתלי הסביר כי שכח מסמך חשוב בבית, ואף שאל אותה לאן פניה מועדות, והיא ענתה לו ללא היסוס כי היא בדרך לבית החוגים והם נפרדו לשלום. ללא פשר עלה שוב כעס מעורב בגעגוע אל נכדה. כל כך רצתה גם היא להיות סבתא במשפחה מלוכדת ושמחה כמו שראתה לא פעם באירועים שונים.

עוד רגע השתהתה, ובסיבוב חד פנתה אל השביל המקיף את היישוב. בנקודה אחת עצרה וצפתה לעבר ביתה. כשראתה את נפתלי עוזב את הבית, חזרה אליו. שוב נכנסה אל דממת הבית. בפינה, משענות היד של הכורסה הגדולה פתוחות כזרועות קוראות לה לבוא אל ביניהן, לשקוע במושב ולרקום. דמותו של ירון הקטן חצצה בינה ובין הכורסה ופנינה פנתה אל חדר השינה, השליכה את צעיף הצמר על המיטה המסודרת ובחרה ז'קט, החליפה את נעלי הקרוקס הנוחות בנעליים אחרות, בדקה בארנקה האם יש בו די כסף לצאת לדרך ויצאה את ביתה.

שאלתה של פנינה האם מישהו יוצא מהיישוב בזמן הקרוב התקבלה בטבעיות על ידי הבחורה הצעירה שעבדה במזכירות היישוב. זו האחרונה ענתה בשלילה, שכן רוב האנשים כבר יצאו לדרכם בשעות הבוקר המוקדמות. פנינה צעדה לעבר השער, מקווה כי בדרך הראשית יימצא לה טרמפ. אוויר הבוקר הנעים והמרחבים הפתוחים עד לאופק שבו התרוממה שרשרת ההרים השכיחו את המיחושים שתקפו אותה בהליכתה בשגרת הימים.

שכן מהמושב הסמוך הסיע אותה לתחנה הקרובה, ולאחר נסיעה באוטובוס הגיעה אל בית החולים האזורי בשעת הצהריים. היא עצרה בכניסה ליד דוכן וקנתה חפיסת שוקולד. הפעם לא פנתה בדרך המוכרת לה אלא פנתה לפי השילוט אל מחלקת הילדים. היא עמדה ליד דלפק הקבלה, מצפה שהאחות שיושבת שם, עסוקה בדפים שלפניה, תתפנה לשאלתה באיזה חדר נמצא נכדה. לבסוף פנתה אל האחות וזו ענתה לה בלי להרים את עיניה.

דלת החדר הייתה סגורה למחצה, בזהירות פתחה אותה והציצה אל החדר. במיטה אחת מתוך השתיים שבחדר ראתה את ירון ישן, מסכה שקופה מכסה את מחצית פניו, אינפוזיה מטפטפת באיטיות נוזל שקוף אל גופו הקטן. דמעות הציפו את עיניה. היא התקרבה אל מיטתו, שולחת אליו את אהבתה אך שפתיה אינן נעות, רק אצבע אחת מלטפת בזהירות את כף ידו הקטנה. כך עמדה ללא נוע. כשתרה אחר כיסא לשבת ראתה את אסנת ניצבת בפתח החדר, מתבוננת בה. לרגע רצתה פנינה להיעלם, כאילו לא הגיעה לכאן, אך תחושת כף ידו של ירון החזירה אותה אל מול כלתה.

"מה מצבו?" שאלה בקול נמוך, כאילו אך טבעי הוא לה לשהות ליד מיטת נכדה.

"הרופא אמר שכנראה מחר יחזור הביתה", הייתה התשובה.

"יופי, אני אשמח להישאר פה עד הערב, אולי את רוצה לצאת ולהתרענן קצת", הציעה. כלתה תוהה למראה חמותה, פנינה נראית שונה מתמיד. היא מישירה מבט ומשדרת ביטחון שהיא יודעת מה היא רוצה. עד היום לא ראתה אותה כך. נזכרה בשיחה האחרונה שנערכה במטבח ביתה של פנינה באשפוזה האחרון לצורכי בדיקות. השיחה התגלגלה מדיבור בנושאים שגרתיים של אימהות לדיבור על פנינה. כעס עלה מדבריה של רבקה, כעס שלא היה אופייני לה. היא נסחפה בסיפורים על ילדותה, כמה חיכתה לחיבוק, מילת עידוד, כמה מוזר היה לה כשאביה היה שותף לחוויות שלה, לעומת חברותיה שמספרות על אימותיהן לטוב ולרע ואילו אמה תמיד כאילו צופה מרחוק. בילדותה אהבה לפתוח את אלבומי התמונות, לחפש את התמונות שבהן היא מופיעה עם אמה, אהבה להתבונן במקום שבו ידיה של אמה מונחות, חולמת על החיבוק הנרמז בתמונה. ככל שהתבגרה תפסו האלבומים מקום גבוה יותר ויותר במדף הספרים. אסנת שתקה רוב השיחה, מנסה להיות אמפתית. כעת, בהתבוננה בשניהם, בבנה ובחמותה, תהתה: האם תוכל להשאיר אותה עם ירון עד שאביו יגיע? היא החליטה לצאת ולאכול ואז תחשוב הלאה.

פנינה נשארה שוב לבדה עם נכדה בחדר. אחות נכנסה לבדוק את מצב האינפוזיה.

"אי אפשר להתבלבל, רואים שאת הסבתא של ירון", פנתה אליה תוך כדי טיפול. "נראה לי שאפשר לנתק את ההתקן ממנו".

הטיפול גרם לירון לפקוח את עיניו והוא משך את המסכה מעל פניו.

"סבתא, מה הבאת לי?" חייך אליה את חיוכו המתוק. פנינה מסיטה את הווילון ופותחת את החלון. אור השמש ואוויר טרי ורענן ממלא את החדר.

היא מוציאה מהתיק את חפיסת השוקולד, מקלפת את האריזה ומושיטה לו קובייה. ירון מתענג על המתיקות ופנינה חושבת כבר על הפגישה הבאה שלהם שוב בבית. האחות מתבוננת בשניהם, מחייכת וסוגרת את הדלת.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי