כל עוד הייתה תקווה, היה בכי

אני שואלת את בעלי, איך זה הגיוני שמאז שהכול נגמר הפסקתי לבכות ואינני מצליחה להזיל דמעה אחת? איך זה שחזרתי לאכול?

הילה מוראד , כ"ו באדר תשע"ז

מבינים כמה ילדים בריאים זה נס
מבינים כמה ילדים בריאים זה נס
צילום: שאטרסטוק

"הפעם יש לי הרגשה שזאת תהיה בת", מכריז בעלי, ואני לעצמי חושבת: מה לו ולנבואה?

הווסת מתעכבת. בדיקה אצל רופא מראה שיש שק היריון ואפילו דופק. האחות, שמכירה כבר את רצף ההפלות האחרונות שלי, מתרגשת יחד איתי. באף אחד מההריונות האחרונים לא נצפה דופק.

אני שבה הביתה ומורידה מעליי כל תכשיט של זהב, סגולה ידועה מהרב מרדכי אליהו זצ"ל שאישה לא תפיל את עוברה. זהב זה דין.

זהו היריון יקר כל כך, הראשון שאני שומרת עליו מכל משמר ולא מספרת לאיש. הרי ברכה שורה במה שסמוי מן העין, ואני מתפללת על בריאות העובר מדי יום ביומו.

בראש השנה, במקום לקום בנץ כהרגלי, אני שוכבת במיטה והראש מתפוצץ מכאבים. כל הלילה שנתי נדדה ממיחושים, ובבוקר כל משככי הכאבים שנטלתי לא עזרו. לא ידעתי את שייגזר עליי בשנה זו. חששתי מהסימן הרע הזה. ביקשתי מרב שיברך אותי ברכה טובה ויבטל ממני כל גזירות קשות ורעות, כי ביום הדין לא התפללתי תפילה אחת ורק כאבתי. הרב בירך.

הטרימסטר השני מגיע. אני שוכבת על המיטה והסקירה מתחילה. הרופא אומר שזו בת. בבית, שיהיו בריאים, יש רק בנים. הוא ממשיך בסקירה ומגיע ללב. "אני רואה בו מום רציני", הוא אומר. אני חוזרת הביתה. ומרגישה שחרב עליי עולמי. מפסיקה לגמרי לתפקד.

***

לילה. אנחנו נוסעים להתפלל אצל רבי שמעון בר יוחאי. מעתירים בתפילה. בעלי בעזרת גברים ואני בנשים. מזמן לא הרגשתי תפילה כזו בוקעת ממני.

נקבע לנו תור עם הרופאה הבכירה ביותר. אני ממתינה ורק מתפללת "אל נא רפא נא לה" שוב ושוב.

האקו מתחיל. הרופאה מבחינה שהמצב גרוע ביותר, אין סיכוי חיים לעובר הזה. כל זה מתרחש בבטני???

מחשבות מפחידות מרצדות בראש. תנועות העובר מתחילות לכאוב לי. כאב נפשי עמוק שרק אימא יכולה לחוות. אני מתחילה להבין שהסוף קרוב. מעתה ואילך חיי משתנים. אני רוצה שהחלום הרע הזה יעבור, מרגישה שאינני יכולה לעמוד בניסיון הזה, שהוא גדול עליי.

אנחנו נפגשים עם פרופסור ורופא מאוד בכיר. לבם יוצא אלינו, גם הם כואבים את כאבנו. לצערנו, גם הם לא מבשרים טובות.

***

לילה. אני מתקשה כרגיל להירדם, השינה קצרה. אני מתעוררת ונזכרת בחלום שבו אני נכנסת למקווה וטובלת. למחרת בלילה אני שוב נרדמת לרגעים, ובחלומי אני עומדת מחוץ לבית כנסת לידי סיר גדול של קוסקוס, ומוציאים לי ספרי תורה בזה אחר זה. זה מזכיר לי את ההילולה של בבא סאלי זצוק"ל שבה הייתי לפני כעשור.

אני מספרת לבעלי על החלומות והוא מפרש: הטבילה במקווה היא העובר שנמצא במי הרחם, ספרי התורה - כלומר הוא בבטן אמו לומד תורה. דומה האישה לארון קודש שספר תורה מונח בו, שאוצרת בקרבה עובר אשר נר אלוקים על ראשו ולומד כל התורה כולה. הרי האם היא בית מדרש וארון קודש. החלומות מבשרים את מה שעומד לקרות.

ה' הוא האלוקים

בבוקר אני מבקשת מנינתו של הבבא סאלי את המטפחת שלו שתלווה אותי ותיתן לי קצת כוח נפשי. אנחנו בבדיקה נוספת, אחת מני רבות. המטפחת של הבבא סאלי קשורה לצווארי.

הרופאה המתוקה מתחילה לראות שהדופק מאוד לא טוב בלשון המעטה. אני מתחילה לומר בלי הרף "ה' הוא האלוקים", "ה' הוא האלוקים", כל כולי מכונסת בפסוק, מרגישה את כל גופי בוער.

אחרי כמה דקות שנמשכו כנצח הרופאה אמרה שזהו, זה נגמר. בשנת הל"ב של בעלי ושלי, הלב הפסיק לפעום. זוהי קבלת הדין. אני רק נושאת תפילה לה': "אני בתך, עזור לי לעבור את זה לחיים טובים ולשלום".

שוב אנחנו נוסעים בכביש ממרכז הארץ לצפון, נרגשים לפגוש את הילדים שמחכים מזה ארבעה ימים לשובנו. אני מבינה כמה ילדים בריאים זה נס. כמה מה שיש אינו מובן מאליו.

אני שואלת את בעלי, איך זה הגיוני שמאז שהכול נגמר הפסקתי לבכות ואינני מצליחה להזיל דמעה אחת? איך זה שחזרתי לאכול? ואז הוא מספר לי על דוד המלך, שכל עוד חלה בנו מבת שבע דוד התאבל עליו, אבל לאחר ששמע כי נפטר בנו קם, התרחץ, החליף שמלותיו וישב לאכול. ואז עבדיו שואלים שאלו אותו: "מה הדבר הזה אשר עשית? בעבור הילד חי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם?". דוד המלך השיב להם שבעוד הילד היה חי הוא צם ובכה, אולי יחון וירחם ה' על הילד. אבל עתה, כשהוא מת, "למה זה אני צם? האוכל להשיבו? עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".

ואז נחה דעתי. כל עוד הייתה תקווה, היה בכי.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי