זכות לתת, זכות לקבל

כל אחד בבית זקוק למשהו, ואבא ואימא דואגים שכל אחד יקבל את מה שהוא צריך בשביל להתקדם. בשביל שיהיה לו הכי טוב. תמר ניזרי

תמר ניזרי , כ"ט באדר תשע"ז

איזה כיף להיות מטופל
איזה כיף להיות מטופל
צילום: שאטרסטוק

בבוקר שאחרי לידתה של בתי השנייה, הוזמנתי לדבר עם הרופאה בפרטיות בחדר. "את רוצה לשבת?" היא שאלה. לא הבנתי. למה לשבת? התיישבתי בכל זאת. "לדעת שלושה מומחים כאן במחלקה, ולפי טביעת עין, יש לתינוקת שלך תסמונת דאון", כך התבשרתי. במשך השבוע שחלף עד שקיבלנו את תוצאות הבדיקות הגנטיות, עברתי את כל שלבי האבל על התינוקת הבריאה שהייתה לי, עד ההשלמה עם התינוקת שקיבלתי. ואז הגיעו התוצאות, שאין. אין תסמונת דאון, אין כלום. חסדי השם! שמחנו שמחה גדולה והתחלנו להתכונן במשנה מרץ למסיבת ההודיה של בתנו הבריאה.

בגיל שלושה שבועות, בסוף המסיבה, התאשפזנו בבית החולים עם ברונכיוליטיס. עשרה ימים בטיפול נמרץ, במחלקה. גם שם הפנו את תשומת לבנו רופאים וסטז'רים שלפי טביעת עין יש לתינוקת שלנו משהו. משלב זה ועד גיל ארבע לא היינו מוכנים לשמוע דבר וחצי דבר. מספיק. יש לנו ילדה בריאה וזהו. אז מה אם היא מתפתחת קצת מאוחר, באמת הראשונה הייתה נורא זריזה. לא הייתי מוכנה להישיר מבט וגם לא לשמוע.

בבית הוריי, כשבתי הייתה בת שמונה חודשים בקירוב, אמרה לי אמי: "תמר, נדמה לי שהיא חירשת". "אימא", פניתי בחדות, "אם את רוצה שנבוא, אל תגידי לי עליה שום דבר". אני לא מוכנה ולא רוצה לשמוע שום דבר על הילדה הזאת. היא רגילה ונורמלית וכך גם נגדל אותה.

ארבע שנים חלפו, עד אותו אחר צהריים בגן המשחקים על הנדנדה. כשהיא התעטשה, וחתיכת פסטה כמעט שלמה יצאה לה מהאף. מהאף. לא יכולתי שלא לראות. היא הייתה כבר מעל גיל שלוש כששמתי לב שבעצם רק אני ובתי הבכורה מבינות את הדיבור שלה, ואף אחד אחר לא. גם לא בעלי. אז הגיע הרגע שאמרתי לעצמי: "יאללה, הגיע הזמן להישיר מבט. משהו כאן לא כשורה. בואי ניתן לילדה הזאת את מה שהיא צריכה". וזה התחיל. בדיקות, בדיקות ועוד בדיקות, מרופא למומחה, עד שהגיעה האבחנה, שרק נתנה שם לכל מה שכבר ראינו. והתחלנו לטפל.

כשאני מתבוננת אחורה, אני לא מבינה איך עשיתי את זה. שנים של טיפולים שבועיים, נסיעות, עם תינוק או שניים איתי, לפני היריון או אחרי לידה, בלי רכב פרטי, סמוכה על חסדיהן של שכנותיי בעמונה. היה לי ברור שזהו. על זה לא מוותרים.

כשיכולתי, הייתי יושבת בחדר יחד עם המרפאה בעיסוק, מתבוננת ומתפעלת מעבודתה עם בתי. הלוואי שלכל ילד שלי הייתה הזכות לקבל את השעות האלה. שעות האיכות, בסבלנות, בלימוד החדש, בכיף ובהתקדמות ביחד. איזה כיף זה להיות מטופל. לקבל בדיוק את מה שאתה זקוק לו.

היא נבונה בתי. כשהייתה בערך כבת חמש, באחת הנסיעות למרכז להתפתחות הילד שאלה אותי: "אימא, למה אני נוסעת לריפוי בעיסוק ולריפוי בדיבור?" לרגע נאלמתי. איך אגיד לה את האמת בצורה שתיטיב עמה? "כל אחד בבית זקוק למשהו, ואבא ואימא דואגים שכל אחד יקבל את מה שהוא צריך בשביל להתקדם. בשביל שיהיה לו הכי טוב", עניתי. אם זה גן שפה, או טיפול פסיכולוגי, גבות ושפם או שיעור פרטי, רפלקסולוגיה או תהליך אימון. לילד שנזקק, ולהורה שצריך. ולבי שמח בקרבי.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי