חודש ניסן: בעל הבית השתגע

עם ישראל לא היה ראוי אבל הזמן דחק, ובמבצע של "קנה אחד אלוקינו - קבל חינם שישה בכרס אחת", פשוט יצאנו. נועה ירון דיין

נועה ירון-דיין , א' בניסן תשע"ז

כשאנחנו נגאלים אנחנו מתעוררים
כשאנחנו נגאלים אנחנו מתעוררים
צילום: שאטרסטוק

ניסן הוא החודש שלי. לא כי יש לי בו יום הולדת, ולא בגלל חיבתי העמוקה לאקונומיקה, ואפילו לא בגלל המצות השמורות - אהובותיי הרזות - המשמינות שלא בצדק.

כמו בימים ההם כך בזמן הזה. כמו במצרים, כך בבית שמש, ירושלים או תל אביב.

ניסן הוא הזמן שבו נגאלים כל מי שאינם ראויים לגאולה. הכלים השבורים, הגופים הפצועים, סחופי הגלות העתיקה או המודרנית, נפגעי תרבות מצרים המאחזת עיניים. אלו שאין בהם לא שלמות ולא ניקיון הדעת. אין בהם הרבה תורה או מצוות או מעשים טובים. יש להם כנראה בעיקר זכות אבות עתיקה שמגינה עליהם ומצילה אותם, הופכת אותם לאיכשהו ראויים להיגאל. איכשהו כשירים למסע אל המדבר ואל הערפל אשר שם האלוקים.

כי גאולה, בל נשכח, זה לא זבנג וגמרנו. אחרי כל גאולה מפוארת ומתוקשרת מחכה מדבר של ניסיונות. מקום שרף ונחש ועקרב ושד. מקום שיש בו שקט ענקי שגורם לאדם לשמוע את הבחירות שהוא עשה מהדהדות בין ההרים. לעתים מעודדות אותו להמשיך וללכת, לעתים לועגות לחלום התמים שהוציא אותו למסע הזוי וארוך שכזה. בשביל גאולה צריך להיות לוחם סיירת, לא ג'ובניק שלא סגור על עצמו.

נגאלת כמו שאני

ובכל זאת, ניסן זה הזמן שבו נגאלים כל הבלתי ראויים בשלמות. כל המהססים המבוהלים שמפחדים להעז. או בקיצור, ניסן זה הזמן שבו נגאלים אני ושכמותי. כי כך גזרה חוכמתו יתברך. פעם בשנה, ביום הזיכרון לעשר המכות וליד החזקה והזרוע הנטויה, יוצא בכל שנה כל מי שרוצה בכך. גם אם הוא לא מאה דולר. כל מי שלבו מואס במרירות הגלות ובשעבוד החומר והלבנים.

האמונה בגאולה אולי לא מספיקה במרחשוון, אבל בניסן היא מספיקה ואף יותר. בניסן אני מבינה שיש לי קייס. הנה, אני אומרת לעצמי, הנה אני יוצאת, כמו שאני. באלול אני לא מעזה להרים ראש, בניסן כן. באלול אני יודעת שירחמו עליי מהשמים אם אעשה תשובה שלמה. בניסן אני יודעת שכל ניסיונותיי העקומים להתיישר יעמדו לי לזכות, גם אם לא נהייתי עדיין לעם, גם אם אני מצוידת רק באמונה ותו לא.

לצאת מעצמנו

כתוב שעם ישראל לא היה ראוי לניסים שנעשו לו, לא היה ראוי לכזה גילוי פנים. אבל הזמן דחק, ובעל הבית השתגע, ובמבצע של "קנה אחד אלוקינו - קבל חינם שישה בכרס אחת", פשוט יצאנו. לאור היום. צעדנו מופתעים מעצמנו ברחובות בית הכלא של חיינו ומשם אל השער, ומשם החוצה. אל דממת המדבר. פשוט יצאנו.

אני מנסה לדמיין אותי קמה, שלמתי לעורי, לחמי הדל של שכמי, רגליי יחפות, ידיי אוחזות באוצרות אגדיים, לבי ער. יוצאת מתוך כל השחור שחור הזה של השעבוד. יוצאת מתוך המרירות שמטביעה אותי יותר ויותר ככל שאני משתעבדת. יוצאת מתוך המה יחשבו ומה יגידו, האיך אני נראית ואיך אני נשמעת. יוצאת מתוך המוח האנליטי וההגיוני שלי, מתוך הספקנות הכרונית שלי, יוצאת מתוך השנאה העצמית שלי. יוצאת מתוך העבדות למשקל, לקניון, לכרטיס האשראי, למקלחון המפנק שלי, לכרית האורתופדית שלי, לקרם הלילה המהפכני שלי. הולכת. משאירה מאחוריי אריזות ריקות של פחדים ותסביכים וחרדות ודיכאונות. מקשיבה לקול קטן ופנימי שלוחש לי לצאת, שקורא לי למרוד בפרעה הפרטי שלי, שמצווה עליי לבעוט בכל מה שחונק אותי.

זה קול שמסוכן להקשיב לו. הוא מאיים על הקיום הקטן והקטנוני של העולם הזה, הנוח והמפנק. הקול הזה מבטיח לי חיים לא קלים. חיים של תהליך. חיים של מסע. חיים של עליות מפרכות וירידות תלולות. חיים של לוחמת סיירת מובחרת שלא מפסיקה להילחם על החיים שמחוץ לחומות של מצרים.

הזדמנות שנתית

החירות לא ניתנת בחינם על מגש של כסף לאף אחד. על חירות צריך להילחם. על חירות ראוי להילחם.

חירות היא הבסיס לכל תהליך רוחני ולכל התקדמות. רבי נחמן מברסלב זיע"א אמר שהעבדות היא מוחין דקטנות, בחינת שינה, תרדמה. העבד משוחרר מהאחריות לדאוג לגורל עצמו, והוא בעיקר משוחרר מבחירה חופשית. זה השורש: לעבד אין בחירה, הוא עושה את רצון אדונו. אבל לאדם בעל החירות, הבחירה היא דרך חיים. היא הדבר שלשמו ירדנו לכאן לעולם, כדי לקיים "ובחרת בחיים" - עם דגש על ובחרת. ולכן עלינו לצאת מעבדות לחירות. אנחנו מוכרחים, זה דחוף, אין לנו ברירה.

כשאנחנו משתעבדים אנחנו נרדמים. כשאנחנו נגאלים אנחנו מתעוררים. וההתעוררות הזאת תביא אותנו להיות ראויים לשם "בעלי בחירה", ואולי אפילו בעזרת השם ראויים לתואר המלחיץ "נזר הבריאה".

אז בימי ניסן אני מרימה עיניים לשמים ואומרת תודה. על ההזדמנות השנתית הזאת להאמין בכוחו ובחשיבותו של הטוב הקטן החבוי אי שם בעומק העומקים שלי. הקטנצ'יק, הפצפונצ'יק, זה שכבר רוצה לממש את עצמו, זה שכבר מת להיגאל.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי