ליל סדר של חוזרים בתשובה

למי בא לקרוא עכשיו את ההגדה? רעבים, רוצים לדלג קצת. אה, אי אפשר? חייבים לקרוא את הכול? ואז נשמע צלצול טלפון... עדן הראל

עדן הראל , ו' בניסן תשע"ז

עדן הראל
עדן הראל
Photo by Tomer Neuberg/FLASH90

פסח, מה זה אומר? טירוף של ניקיונות, ילדים מפוחדים, בעל סובל והיסטריה לא ברורה. כלומר, נשארנו עם העבדות ולא ממש יצאנו לחירות.

בשנה שעברה הייתי עם תינוקת קטנה ולא הסכמתי להפוך את המטבח ולהיכנס ללחץ הזה, לכן ארזנו בנחת את הבגדים ואת הילדים ונסענו למלון בצפון. הצטרפו אלינו חברים ובני משפחה והיה מקסים. אבל השנה נסיעה כזו לא מתאפשרת, ואת ליל הסדר נחגוג בביתנו, עם כל המשפחה משני הצדדים.

אין לי בעיה לארח הרבה אנשים, אני נהנית מכך ורגילה לעשות זאת בשבתות. אבל מה שמלחיץ אותי הוא הקו הדק שחוזרים בתשובה הולכים עליו כל הזמן: לא להעליב חס ושלום את המשפחה ושלא יחשבו שנהיינו קיצוניים, ומצד שני לא להפסיד את האור המיוחד של ליל הסדר.

טעות במספר

לפני שלוש שנים אירחתי את כולם. חודש שלם פִרפרתי בבית, ניקיתי ארונות ומגירות, זרקתי, החלפתי, דאגתי שיצבעו את הקירות, קניתי לילדים בגדים חדשים, הזמנתי בשר, הפשרתי מקררים, קרצפתי, ועוד פעם קרצפתי. עברתי עם קיטורית על כל הבית (מזל שיש את איה קרמרמן, חברתי הטובה, שיש לה את כל הציוד הנדרש למשוגעות פסח). אחר כך הגיעה החלפת הכלים לכלים כשרים לפסח, בישולים שנמשכו כמה ימים, סלטים, כבש, כתף ומה שתרצו.

אבל כל העבודה הזאת היא רק הפרומו לערב פסח, שהוא העניין האמיתי. שרפנו חמץ ואפילו מצאתי כמה תמונות מהעבר שלי שבשמחה נכנסו למדורה (ברור שבחיפוש קצר בגוגל אפשר למצוא את הכול, אבל לפחות עשיתי השתדלות).

סוף סוף הגיע הרגע שבו הבית מבריק ונוצץ וריח בישולים ממלא אותו. האורחים עוד לא הגיעו, ואני תפילת הודיה שהגענו לרגע הזה והילדים שלמים בגופם, אם כי לא בטוח שבנפשם, כי לראות את אימא מטורללת ככה כנראה לא היה להם פשוט.

המשפחות מגיעות. חיבוקים ונשיקות, התרגשות ושמחה. מתיישבים לשולחן, ואז - למי בא לקרוא עכשיו את ההגדה? רעבים. רוצים לדלג קצת. אה, אי אפשר? חייבים לקרוא את הכול? טוב, נו... קצת עיקומי פרצוף וממשיכים, ואז נשמע צלצול טלפון. "אני בשוק", נפלט לי, "לא מאמינה". בעל הטלפון לא מבין מה הביג דיל, ועונה לשיחה.

סביב השולחן השתרר שקט. קפצתי מהכיסא ואמרתי בקול קצת צעקני וחנוק מדמעות כאב ועלבון: "זה ממש לא מקובל עליי! סגור את הטלפון מיד!".

כמובן שכל הניסיון הזה היה בשבילי, כי בצד השני של הקו דיבר בחור בערבית. טעות במספר, אם יש דבר כזה טעות.

מבחינתי פסח נגמר. האוכל נתקע לי בגרון, הדמעות צרבו את עיניי וכל הערב רק חיכיתי שכולם ילכו ואני אבכה לתוך הכרית. גם על הכישלון בניסיון (באמת השם, חשבת שאעמוד בזה ושלא אכעס?), וגם על חוסר הכבוד כלפי מה שכל כך ברור וחשוב לי.

פסח. איפה האור ואיפה הקדושה. אני שוחה בביצה טובענית של יצר הרע. כועסת על עצמי שהלבנתי את פניו, ומרגישה כאילו הכול מיותר.

לא לדרוך על הרגליים

זה מה שקרה בפעם האחרונה שאירחנו אצלנו בבית. מה נכון לעשות השנה? הכי נכון בעיניי להזמין את המשפחה ולסתום, לא משנה מה יקרה. אבל האם אוכל לעמוד בכך?

זה עניין של השקפה. יש שיגידו "עם ישראל! כולנו חוגגים ביחד!", ויש שיגידו "בטח עם ישראל, אבל למה דווקא בליל פסח? יש המון חגים אחרים. אפשר בקלות להדליק יחד נרות חנוכה, לשבת יחד בסוכה, לאכול עוגות גבינה בשבועות". כמה קשה להחליט מי אנחנו.

שמעתי סיפור יפה על חסיד גדול שבהקפות ובריקודים של שמחת תורה כולם ניסו לנחש על מה הוא חושב בזמן הריקודים. אחד אמר "הוא עושה ייחודים בשמים", שני אמר "יש לו גילוי אליהו", והשלישי אזר אומץ, ניגש לחסיד ושאל אותו: "רבנו, על מה אתה חושב בזמן שאתה רוקד?". ענה לו החסיד: "אני חושב איך לא לדרוך על הרגליים של הילדים בזמן הריקודים".

אולי התשובה טמונה פה. החיים הם הילדים, הבכי, להחליף חיתול ברגע השיא של הערב, להפריד בין הילדים שרבים, לנסות להשקיט את הבן הבכור שגורר את השאר לעשות בלגן, לקום מיליון פעמים כי חסר משהו למישהו ולהגיד להשם: כולנו בניך, כולנו אוהבים אותך ורק מחפשים את הדרך המדויקת אליך.

מי ייתן ונזכה לצאת מעבדות החומר לחירות הרוח ביחד עם כל עם ישראל.

פורסם ב"פנימה"

לרכישת מנוי