דוגמה אישית ליחסי שלום

לפעמים דווקא כשהשקפת העולם דומה, התחרות גדלה. סיבה למריבה אפשר למצוא תמיד, השאלה היא היכן נמצא ערך האיחוד והשלום בין האחים.

הרבנית זיווה מאיר , כ"ד בניסן תשע"ז

השלום והאחווה בוא יבואו
השלום והאחווה בוא יבואו
צילום: שאטרסטוק

נו, אז מה דעתכן? מה עושים כשיש, ברוך השם, סוגים שונים של ילדים? מה עושים כשהשקפת עולמם שונה? ומה עושים כשהשקפת עולמם דומה? אז זהו, שההפרדה באה מהאגו, והחיבור – בא מהנשמה. מה תפקיד ההורים, להתחבר לאגו או לנשמה? לאיזה חלק של הילד אנחנו רוצים לחבור?

כמה קל לנו לטעון שהמחלוקות שלנו הן רציניות, משום שהן בענייני דעות והשקפות. אבל בפועל, האמת היא שכמו ילדים קטנים שרבים על המקום והתפקיד בבית, כך גם מאחורי ההצהרות האידיאולוגיות שלנו יש ריב סמוי מי צודק, מי משפיע, מי מנצח וכדומה, והעיקר – מי אומר את המילה האחרונה (שלא לדבר על מי שותק שתיקות רועמות...).

כמה קשה וכמה קל לעשות את העבודה הנדרשת, עבודת ההפרדה. לבדוק ולראות מה מוביל אותי באמת באמת, בלי תחפושת של חילוקי הדעות ובלי הווכחנות.

דוגמה אישית

אני ממש לא אומרת שכולם צריכים לחשוב או להתנהג אותו דבר. אבל להגיע מכאן ועד לריב ולמחלוקת? מה הקשר? או ליתר דיוק – היכן הקשר? היכן הקשר המשפחתי הערכי והחשוב כל כך, החיבור המשפחתי שדווקא בליל הסדר ("למשפחותם") יש לו משמעות נפלאה ועמוקה לדורות?

תמיד מצחיק אותי לשמוע הורים שמסבירים עד כמה חשובה האחווה בין האחים ומוסיפים: "שרק לא יהיו לכם יחסים כמו שלנו יש עם האחים שלנו". זהו מסר נהדר, אבל הורים יקרים, גם הילדים שלכם יעבירו את המסר הזה לדור הבא, במקום לחוות באמת קשר ישיר ונעים. אתם רוצים לחנך את הילדים? עשו זאת בעצמכם, ושפרו את הקשר עם האחים שלכם.

לאפשר את הוויכוח

ועוד מסר חשוב להורים: לא להיבהל ולא להיגרר. בדרך כלל כשהורים מתערבים ומנסים להרגיע ולחבר, המצב רק מחמיר. על ההורה להיחלץ מההרגשה שהוא נכשל, או ש"הנה, לא הצלחתי לאחד את המשפחה שלי". עליו לשחרר, ואפילו לאפשר את הריב או הוויכוח מתוך מקום של אמון מלא שהם יסתדרו, שהם אחים והקשר חשוב להם.

הם לא זקוקים לתיווך ולהעצמה בכוח. בדרך כלל מה שקורה במקרה שבו מנסים לפשר הוא הפוך: המחלוקת רק עולה דרגה. ממש כמו אדם שרואה שריפה ומרגיש שהוא חייב להציל, ולכן לוקח בקבוק נוזל שמזדמן לו ופתאום האש עולה, כי היה שם סולר...

אגב, לפעמים דווקא כשהשקפת העולם דומה, התחרות גדלה. סיבה למריבה אפשר למצוא תמיד, השאלה היא היכן ערך האיחוד והשלום, באיזה מקום בסדר העדיפויות הוא נמצא וכמה אני כהורה עושה את הצעדים הנכונים כדי להשכינו. האם יש בי את המסוגלות להיות "מלמעלה", לא להיכנס לסבך אלא להאמין שגם אם כרגע המצב לא משהו והאווירה לא כפי שהשקעתי, אין דבר?

עלינו לזכור ולהאמין: השלום והאחווה בוא יבואו, יש בתוך הילדים שלנו אהבה ונאמנות גדולה, מתחת לכל המחיצות והתחפושות.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי