חודש אייר של מאיה אוחנה- מורנו

צפירה. דקת דומייה. זיכרון צורב עולה מהבטן פנימה ונוגס בחלקת החיוך. דמעה צפה החוצה ופי ממלמל תפילה חרישית.

מאיה אוחנה-מורנו , ד' באייר תשע"ז

מאבל ליום טוב
מאבל ליום טוב
צילום: שאטרסטוק

אנחנו במסע מפסח לשבועות. סופרים וסופרים, יום ועוד יום. בונים ציפייה, בונים קומה. מתבוננים על עצמנו ועל סביבתנו.

קצת מדיני אבלות מלווים אותנו. ימים שבהם "וספרתם לכם" מושכים אותנו פנימה, להתבונן להקשיב. לעצור קצת את המובן מאליו.

וכל הטבע אומר לנו שגשוג ולבלוב, ואנו קצת ממעיטים ואומרים לעצמנו שאמנם הלב נפתח למראה הטבע סביב, אבל המוח מספר לנו משהו קצת אחר. על עבודת המידות שלנו, על כך שצריך לשים את לבנו לכך שאנו קשובים לעצמנו ולסביבתנו.

זיכרון צורב

צפירה. דקת דומייה. זיכרון צורב עולה מהבטן פנימה ונוגס בחלקת החיוך. דמעה צפה החוצה ופי ממלמל תפילה חרישית. אנשים שקטים, דיבורי לחש. בית מלא חברים. תמונות, מילים, געגועים.

בוקר. תחושת לחץ בבטן, מעירה את כולם. פורסת מפה לבנה על השולחן כי בערב חג לנו. המפה הלבנה מסנוורת כמזכירה לי שחושך ואור אחד הם.

נסיעה אל ההר. ההר הקדוש. כל כך יפה שם. מלא הוד והדר. אנשים אנשים, זרם אדיר ושקט. צפופים צפופים, לפעמים הצפיפות ממש חונקת, מבקשים כולם להרגיש, לחוות, להיות חלק. דוממים. שירת התקווה עולה כגל שקט שמתרומם אט אט מעלה, ואליה מצטרפת שירת "אני מאמין".

עייפים, לילה ויום עמוסים במפגשים, נרדמים ברכב שיורד מירושלים דרומה.

מאבל ליום טוב

הדגל מורם אל התורן מעלה. מתנפנף וגאה. בחולצות לבנות ובפנים מחייכות נפגשים במרכז המושב. מוזיקה, מנגלים, פרסים, זיקוקים. כולם שמחים, חגיגת יומולדת מדינית. עדיין עייפים מיום הזיכרון, מותשים מהעומס הרגשי. מגיעים באיחור קל, משתתפים עם כולם ומצווים על הלב להתחבר אל מצב הרוח המדיני. היינו בכאב ועכשיו בשמחה. היינו בגעגוע ועכשיו בתקווה.

המפה הלבנה שלי מזכירה לי שבתוך הלבן נמצאים כל הצבעים, הכול תלוי במהירות התזוזה. ועכשיו צריך תזוזה מהירה.

שוב מוח שליט על הלב. הלב עוד כואב והמוח מזכיר שיש לנו מדינה, ועם ישראל בארצו, ויש כלכלה ויש חיים מתפתחים וגועשים. דעות שונות, תפיסות שונות, אבל אנחנו העם היושב בציון.

פנים רבות לאמת

השקט שאחרי הסערה. שגרה. חוזרים אל הספירה. חוזרים אל מנהגי האבלות שהופסקו לרגע לכבוד המדינה.

שוב בודקים היכן אנחנו. בשלב זה אנחנו כבר בשבוע של מידת הנצח. משה רבנו הרועה והמנהיג הנאמן של העם הזה. הוא זה שתמיד עמד שם בשבילנו ולמעננו. זה שהשאיר לנו את המורשת האמיתית של ההנהגה, מה היא דמותו של מנהיג.

וממנו אל ההוד - אהרן. עוד דרך הנהגה של אהבה ואמונה בכוחות העם. אמונה בטוב הקיים בכל אחד מאיתנו.

בתום השבוע הזה אנחנו חוגגים את ל"ג בעומר. מסיימים את תקופת האבלות על עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא. על תורה שלמה שירדה לטמיון פשוט בגלל שלא באמת ידעו לכבד זה את זה, להקשיב זה לזה. כל אחד היה מבוצר בדעותיו ובאמת המוחלטת שלו. ושכחנו שהאמת אמנם רק אחת אבל היא מתגלה בפנים רבות כל כך. ותמיד צריך לדעת להקשיב ללב. וכמה לב יש לעם הזה.

זהו גם יום פרידתו של רבי שמעון בר יוחאי מאיתנו, יום שבו הוא מגלה לעולם סודות עליונים. יום שבו סוד האחד וסוד האהבה והייחוד מתגלים ועולים מעלה באש המדורות, שמלמדות אותנו את אש הלב ואת כוחו. שבניגוד לכל היגיון היא עולה מעלה, כוח רוחני כזה שמנצנץ לנו סוד, ומגלה לנו את כוח נשמתנו.

ברוך שעשה לי נס

ואז, ממש לקראת סופו של החודש המלא והגדוש הזה, בתהליך של עבודה פנימית ובציפייה לשבועות, אנו זוכים להגיע בשבוע האחרון של הספירה, בתוך מידת המלכות, אל יום ירושלים. לגעת בלב פנימה, למשש את הדופק של העולם.

קמים מוקדם בבוקר, בנעלי הליכה והרבה מים. התרגשות בלב. מלווים את אבי וסב ילדיי, צנחן וממשחררי ירושלים, במסעו האישי, במסע הלאומי. הסיפורים על הקרבות. הצלף הירדני. ההתלבטות לאן פונים. החברים לנשק שנופלים מול עיניו. סמטת המוות. עוצרים. "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", ברכה מרגשת שמעלה דמעות גם אצל הנכדים.

והנה אבי עומד עם ילדיו ונכדיו. מספר את סיפורו. את סיפורנו. סיפור של עם, של מדינה, של משפחות, של אומה, של תקווה, של געגוע ושל חזון.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי