ח"י רוטל

"או אז מתנפלות עליי טרופיות להמוניהן, שקיות שוקו קרירות, בקבוקי קולה קטנים, מיצים בשלל צבעים, ועוד סוגי שתייה מהמצפים לישועה"

דנה שורצמן , ט"ו באייר תשע"ז

סגולה ידועה
סגולה ידועה
צילום: שאטרסטוק

תמיד כשאני צמאה אני נזכרת בל"ג בעומר, וכשאני ממש צמאה אני משתמשת בביטוי ידוע אצלנו בבית ומבקשת ממי שהכי קרוב למקרר שישלוף לי איזה ח"י רוטל.

מהרגע שבו דורכת כף רגלי על רגלה של אישה אחרת בחניון של עין זיתים, או אז מתנפלות עליי טרופיות להמוניהן, שקיות שוקו קרירות, בקבוקי קולה קטנים, מיצים בשלל צבעים, שקיות ענק של שלוקים ועוד כהנה וכהנה סוגי שתייה כיד הדמיון הטובה על המצפים לישועה.

אני שותה עד היכן שבטני משגת.

אין ספק שזו סגולה מדהימה, ושמעתי כבר על כמה וכמה ישועות של אנשים קרובים יותר או פחות.

אחר כך אני עולה אל עבר ציונו של הקדוש שראוי לסמוך עליו בשעת הדחק. בדרך אני מקבלת עוד ועוד שקיות שוקו, עוד כוסות קולה, עוד שלוקים, עוד בקבוקים מבקבוקים שונים ואני תמהה. האם הח"י רוטל המקורי לא היה מיץ ענבים?! והאם מישהו בירר פעם כמה זה ח"י רוטל או שאנשים מנחשים?

ח"י משאיות

בסופר ליד הבית שלנו עמדה פעם אישה ואמרה למוכרת: "אני צריכה ח"י בקבוקים לח"י רוטל, מה את מציעה לי לקנות?"

המוכרת העמידה אותה על טעותה: "סליחה שאני מתערבת, אבל את זקוקה לח"י ארגזים ולא לח"י בקבוקים".

אישה נוספת שעמדה בתור התערבה גם היא. "מה את מדברת?" היא פנתה אל המוכרת, "היא זקוקה לח"י משאיות!"

לעניות דעתי היא גם זקוקה לח"י פועלים כדי להצליח להעלות את ח"י המשאיות או הארגזים, מה שהיא תחליט, למירון.

האישה המבולבלת תהתה האם כמות השתייה תשפיע על פעולת הסגולה. אף אחת מאיתנו לא הייתה בטוחה, אבל בסוף עודדנו אותה ללכת על המשאיות.

לא צמא למים

פעם, מזמן, לפני עידן הח"י רוטל, הייתי מגיעה צמאה ורעבה לרשב"י. או אז היו מכבדים אותי אנשים טובים בכוס מיץ ענבים קר כקרח ובלחמניית מזונות ביתית מלאה בכל טוב.

היום, כאמור, אני עולה עמוסת שתייה אל ציונו של רבי שמעון זצוקלה"ה, משוועת לאיזו לחמנייה. מקסימום אני מזהה ארגזים עמוסי רוגאלאך, אבל עד שאני מצליחה להגיע אליהם, הם כבר ריקים.

טוב, לפחות אני לא צמאה. אבל מרוב שאני לא צמאה, מתעוררת בעיה אחרת... והתור לנוחיות מתחיל מחניון האוטובוסים, ואל תשאלו היכן הוא נגמר. לא רואים את הסוף! האמת היא שהייתי מוותרת על התענוג, אבל איזו ברירה יש לי?

אני הרי לא יכולה להתפלל במצבי, ואם לא להתפלל, לשם מה טרחתי לדרוך על כל כך הרבה רגליים של נשים מכל רחבי הארץ והעולם? לא כדי לבוא ולהעתיר בעד כל בני ביתי ובני עמי שיחיו?

או אז אני נזכרת בחברת ילדות רחוקה שגרה במושב מירון. זהו, ממנה אי"ה תבוא ישועתי. אין! אין כמו חברת ילדות!

טוב, נו, היא לא הייתה בדיוק חברת ילדות. יותר נכון יהיה לומר שהכרתי אותה בילדותי.

טוב, נו, לא ממש הכרתי אותה. יותר נכון, ראיתי אותה פעם.

טוב, נו, לא ממש ראיתי אותה. חברה משותפת סיפרה לי שהיא גרה במירון. החלטתי לחפשה, ולו רק כדי שאוכל להתפלל כבר.

בסוף גם הפסדתי את התור שלי וגם לא מצאתי אותה. מעניין למה.

בכל אופן, עמוסה בח"י רוטל כפול מאה בערך, נעמדתי שוב בסוף התור. על ידי נעמדה מישהי ובעגלה ורדרדה ומפוארת ישבה אחר כבוד התינוקת השמנמנה שלה. ומה קורה לי, חובבת תינוקות שמנמנות שכמוני?

"קוצ'י פוצ'י..." אני מיד צובטת בלחייה, "איזו תינוקת מתוקה!" והיא באמת מתוקה! אפילו לא הייתי צריכה להגזים או להשתדל יתר על המידה. השמנמונת הזאת שבתה את לבי ואני השתעשעתי איתה בשמחה, למרות הצפיפות הלא הגיונית.

"אוי, כל כך צפוף פה!" הערתי בקול בתקווה שהאם המסורה תבין את המסר.

"הייתי חייבת לבוא איתה!" הסתכלה עליי אמה של השמנמנה.

"חייבת?!" התפלאתי. מה, אין סבתות? דודות? גיסות? אחיות? שמרטפיות? כולן כולן במירון?

והיא מיד הסבירה: "תכירי, זו חיה שלנו! חיה רוטל שלנו! חיה רוטל כהן שלנו, ובאנו איתה להודות לרבי שמעון!"

בסתר לבי הודיתי להשם, בשם אותה שמנמונת, הודיתי בשמה על שלא קראו לה חיה רוטל שמעון כהן.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי