אל מירון, שם רבי שמעון

בענן של הרשב"י, השם יתברך הוא גדול גדול גדול, ענק, וטוב, ורחמן. בענן של הרשב"י אפשר לבכות על עומק העומקים של השברים שבלבך.

נועה ירון דיין , ט"ו באייר תשע"ז

למלא טנק ולעלות על כביש שש
למלא טנק ולעלות על כביש שש
צילום: שאטרסטוק

כמה זמן לא הייתי במירון. אוי וי כמה זמן לא הייתי ברשב"י. אוי וי. זה עצוב לי שעבר כל כך הרבה זמן. מבחינתי המרחק שלי מהרשב"י הוא המרחק שלי מהתמימות והפשיטות, והזמן שעבר מאז שהייתי ברשב"י הוא הזמן שעבר מאז שהייתה לי לאחרונה פשיטות ותמימות.

בשביל לנסוע לרשב"י צריך אמונה פשוטה פעילה חיה ונושמת. לא מדוקלמת. לא מלומדת. אמונה פשוטה שמתבטאת בגוף. במקרה הזה היא מתבטאת בלקחת את הגוף למירון.

לנסוע לרשב"י זו האמונה הפשוטה בכבודה ובעצמה. היא מתלבשת בתוך הנסיעה אל הצדיק הזה. כמה פשיטות ותמימות צריך כדי לנסוע לשם. לשם ממש. לא בדרך לצימר, לא בדרך לטבריה, לא בחזור מהחרמון. לנסוע לרשב"י בשביל הרשב"י, בשביל להתפלל, בשביל להניח את עצמך בתוך האמונה הפשוטה ממש, לנוח בתוכה.

מקום לדאגה

יש שדים שנרגעים רק בקברי צדיקים. שם יש חמלה רוחנית מיוחדת באוויר. יש לזה ממש ריח וטעם. יש תחושה של חסות. המקום פורש עליך את ידיו וגורר אותך לתוך שלווה של אמת, שלווה של אמונה, לתוך מנוחה.

זה לוקח קצת זמן לפתוח את הפתח ולשבור את הלב, אבל הנה ששש... הנה מגיעה השלווה של הרשב"י. הישיבה על הספסל בחסותו של רבי שמעון, כמו בתוך הענן שהלכו בו אבותינו במדבר. ענן של אמונה. ענן שבתוכו יש לדברים היגיון משל עצמם. היגיון פשוט, נטול תחכום, היגיון אמוני נושם וחי.

בענן של הרשב"י השם יתברך הוא גדול גדול גדול, ענק, וטוב, ורחמן. בענן של הרשב"י אפשר לבכות את נשמתך על עומק העומקים של השברים שבלבך, אפשר לבכות את שורש כל הכאבים, ואפשר להידבק בשורש הבריאה.

קשורה למלונה

אפשר להיכלל בצדיק. אפשר. זה דבר ידוע לכול. אבל געוואלד, כמה זמן לא הייתי אצל רשב"י... כמה זמן לא קבעתי עם דנה כמו שהיינו עושות פעם. לנסוע לרשב"י פעם בחודש. בשביל הרשב"י, ממש בשבילו. המסעדה הטובה בחזור הייתה רק הכרח בל יגונה. היינו נוסעות להתפלל.

עבר זמן מאז והחיים עמוסים. ברוך השם יום יום יעמס לנו. והעבודה, והילדים, והבעלים, והמשברים, והשמחות, והתקופות הלחוצות. והחיים והחיים והחיים, הזיה סמיכה שכמותם, מדביקים אותך לקרקע וקושרים באזיקים. מפה לא תזוזי, מותק. את קשורה למלונה שאת כל כך מטפחת ואוהבת. עם הצלחת המלאה והמוכרת שאת כל כך מכורה אליה, עם הנוחות, עם ההרגלים, עם הייאוש הדק שעוטף אותך בלי שאת שמה לב בכלל.

את לא מרגישה בחסרונה של האמונה הפשוטה, עד שפתאום מתקרב ל"ג בעומר והלב שלך מחסיר פעימה ונעצב. ואת עוצרת להצטער על המרוצה המטורפת שלך. על הוויתור שלך. על איך שהחיים מנצחים אותך. על הריחוק שלך מאותה אמונה תמימה ופשוטה שהיא ורק היא יכולה לגרום לך לקום מוקדם בבוקר, למלא טנק דלק ולעלות על כביש שש.

מרק ישראלי

אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי ברשב"י בל"ג בעומר. הייתי בעלת תשובה חדשה וכלה טרייה, וביחד עם בעלי החשוב שליט"א נסענו בסיטרואן הדפוקה שקנינו בכסף של הצ'קים של החתונה, באופטימיות של מוארים היישר אל תוך הבלגן של החניון בעין זיתים.

זה היה לילה ארוך של חוויה שוברת כלים וחורכת רקיעים, אבל לקראת הבוקר, כשכבר הייתי ממש מותשת וכאובת רגליים, ירדנו ביחד שנינו בירידה הגדולה מהציון והיו מיליון אנשים. שנינו נישאנו עם הגל הזורם, התגלגלנו איתו למטה, ואז פתאום שטפה אותי הכרה משמחת שהנה, עכשיו ממש, אולי בפעם הראשונה בחיי, אני מרגישה חלק מעם ישראל. שוחה בתוך מרק של עם ישראל. והיה לי טוב עד השמים. טוב שיכול להרגיש רק חלקיק קטן משלם גדול.

אוי וי, כמה זמן לא הייתי ברשב"י.

קול קורא

צריך זכות כדי להגיע לשם. זאת האמת. פשוט צריך זכות. הלוואי שאזכה השנה להניח את עצמי בתוך הקדרה של רבי שמעון בר יוחאי, בבריאות ובשמחה. הלוואי שיזמין אותי, הלוואי שיקרא לי, הלוואי שאזכה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי