הזורעות בדמעה, ברינה יקצורו

גם אם יצאנו משם. שלא נשכח כמה קשה להיות במיצר. להיות לבד. לחכות. כמה היינו פגיעות, חשופות, פצועות ומדממות . אורה לילנטל ברנס

אורה לילנטל ברנס , י"ג בסיון תשע"ז

ציפיתי, התפללתי וקוויתי
ציפיתי, התפללתי וקוויתי
צילום: שאטרסטוק

שבת בחברון. אני יושבת מחוץ למערת המכפלה במדרגה השביעית ומחכה שהאיש שלי יצא מהתפילה. לא קבענו איפה לחכות זה לזה ואני לא יודעת מאין הוא יבוא.

פתאום מתעורר בי מתח זעיר. קצת התרגשות. מרגישה כמו לפני דייט, ונזכרת איך הייתי מחכה לפני הפגישה הראשונה. איזה מפחיד זה היה. כמה מבוכה יש ברגע הזה. איך הוא ייראה קודם כול, ואיך איראה בעיניו. האם אצליח לזרום ולהיות מי שאני בלי להרגיש במבחן? האם אצליח בכלל לדבר?

אני זוכרת שפעם מישהו ניסה לעשות לי סימולציה של דייט. הלכנו ברחוב, והוא שאל אותי שאלות שבדרך כלל נשאלות בדייט. לא הצלחתי להוציא מילה מהפה. הרגשתי אילמת, סגורה ומבוהלת. הוא היה ממש מודאג איך אצליח לתקשר עם בחורים.

מצחיק לחשוב על האילמות של פעם. קשה לי לתקשר עם בחורים? היום בעלי היה שמח אם הייתי מדברת קצת פחות...

שער השמים

הרבה תפילות עוברות מכאן, מחברון, ישר לשמים. נשים וגברים, חילונים ודתיים, באים להתחבר לשורשים ולהתפלל לישועה. מי על זיווג, פרי בטן, פרנסה, רפואה, ישועת עם ישראל. חברון - לשון חיבור, כך אבי אמר לי. תתפללי ותבקשי מהאבות והאימהות שיחברו אותך לבן זוגך.

לכל אחת מאיתנו יש את המצרים והעמלק הפרטיים שלה. אני זוכרת היטב את מצרים. אני זוכרת את עמלק כמה הוא הכה בי. כמה חללים הוא הפיל. כמה זה דרש ממני להחזיק ידיי באמונה עד בוא השמש.

אנחנו מצוות לזכור את מצרים, גם אם יצאנו משם. שלא נשכח כמה היה קשה להיות במיצר. להיות לבד. לחכות. ועוד לחכות. שלא נשכח כמה היינו פגיעות, חשופות, פצועות ומדממות עם הכאב שלנו. שלא נשכח כמה כאב לנו כשמישהו העיר הערה לא במקום.

מתוך הזיכרון הזה צריך להתפלל שנהיה רגישות למי שנמצא במיצר. שלא ניתן עצות, שלא נהיה ביקורתיות, שלא נתנשא. ומצד שני שנדע להאמין ולהקרין אמונה, לתת כוח, לחזק ולשמח.

להרשות לעצמי להרגיש

כמה חודשים לפני שפגשתי את צוריאל, בעלי, בת דודה שלי התחתנה. כמה חודשים לפני כן גם אחיה התאום התחתן.

בחתונה הראשונה הרגשתי נורא, רציתי להיעלם. בחתונה השנייה כבר לא רציתי להרגיש. התקשרתי לבת דודתי ואמרתי לה שלא אוכל לבוא לחתונה, שלא אצליח לשמוח בשמחתה בלי לקנא שאני עדיין לבד. זה היה הזוי להגיד לה את זה, אבל היינו חברות ממש טובות אז ידעתי שאני יכולה והיא תבין. היא אמרה שהיא מבינה אותי ושארגיש חופשייה לעשות מה שטוב לי והלוואי שהיא תמצא כבר את החתן שלי.

אחרי השיחה הזאת הרגשתי הקלה. כשהתקרבה החתונה אפשרתי לעצמי להתלבט אם לבוא או לא, התלבטתי ונסעתי. התלבטתי וחיכיתי מחוץ לאולם איזה זמן. התלבטתי ונכנסתי. וברגע אחד שכחתי הכול. נסחפתי בשמחה הפשוטה שהייתה שם ונהניתי. האור של הכלה היה מחמם, מנחם ומבין. הרגשתי שהיא מרגישה אותי, שהיא מתפללת בשבילי בכל לבה. חודשיים אחר כך היא הכירה לי את האיש שלי.

אני מתבוננת בסיפור הזה ומבינה שהרשיתי לעצמי לקנא. ראיתי את בת דודה שלי בונה קשר בוגר ואיכותי, ורציתי גם. הרבה פעמים כשהקנאה עולה בי אני מיד אומרת לעצמי: מה יש לך? מה את מקנאה? יש לך חיים טובים. ובכלל, אסור לקנא, ואסור לחמוד, וזה רגש שלילי. אבל אנחנו בני אדם, ואנחנו מקנאים. כולנו מקנאים במשהו או במישהו. יש לזה מקום, זהו רגש טבעי, כי אנחנו רואים משהו טוב ואנחנו רוצים שגם לנו יהיה. זה רצון של חיים.

הקנאה היא דבר שצריך להעלות אותו. קנאת סופרים, קנאה לה'. יש לה מקום. לא צריך לפחד ממנה כל כך. לפעמים זה אפילו הכרחי. כשאני מקנאה אני מרגישה שייכות למושא הקנאה. כשקינאתי הרגשתי שייכות לסוג הזה של הקשר, הרגשתי שיש לי שם משהו. ואכן כך היה.

ואולי גם מתוך הקנאה הזאת צמח הקשר שלי. אחרי שנים של קשרים שלא נוהלו נכון, ששברו אותי, שגרמו לי להתייאש ולחשוב שכבר לא אתחתן, פתאום – קרן אור. הנה, יש פה משהו שנראה לי מוכר, והוא טוב. ממש טוב. נראה לי שייך לי. גם אני רוצה כזה.

אני מתפללת שכל הרווקות הזורעות בדמעה כבר שנים, תקצורנה ברינה. שנאמין שהתפילות נשמעות, שיהיה בנו האומץ להרגיש את כל הרגשות שעולים בנו, כי לפעמים מהמקום הכי קשה צומחת ישועה גדולה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי