סיור בצפת העתיקה

בצפת העתיקה מקבלים תורה תמימה, מחכים למשיח, מצפים לניסים ולומדים ללכת לאיבוד. סיור רוחני

יפעת הלל, מדרשת 'בגלל הרוח' , י"ח בסיון תשע"ז

צפת העתיקה
צפת העתיקה
צילום: שאטרסטוק

צפת. עיר של רוח, קסם וקדושה. עיר שיש בה ישן וחדש בערבוביה. קודש וחול בכפיפה אחת. עיר המקובלים, עיר הקבלה. נצא אל העיר הקסומה הזאת כדי ללמוד קצת על קבלה. על קבלת התורה, על קבלה צפתית ועל קבלה עצמית.

את הסיור נחיל בכיכר המגנים. כיכר זו הייתה הכיכר המרכזית של צפת. על אחד הקירות נחפש כתובת גרפיטי ישנה המצטטת: "האדם הוא עולם קטן, העולם - אדם גדול". ביטוי זה הוא יסוד חשוב בתפיסה הקבלית הצפתית מבית מדרשו של האר"י הקדוש, שחי ופעל בצפת במשך שלוש שנים והטביע את חותמו הקדוש על עולם הקבלה כולו ועל היהדות בכלל.

על פי תפיסה זו, יש הקבלה מלאה בין התבנית של העולם לתבנית האנושית. לכל כלל, חוק פיזיקלי או התנהגות שמתקיימת בטבע, יש מקבילה במבנה הנפשי והרוחני של האדם.

בכל יום שיבוא

מכיכר המגנים נפנה אל רחוב בר יוחאי. לאחר כמה מטרים תתגלה מימיננו סמטה צרה מאוד, שברזלים מקובעים על הקיר לאורכה. זוהי "סמטת המשיח". בדיוק במקום זה נהגה הגברת יוכבד רוזנטל לחכות למשיח בכל יום אחרי הצהריים.

יוכבד האמינה בכל לבה שהמשיח צריך להגיע כל יום, ושבדרכו לירושלים יעבור דרך העיר צפת הקדושה ובוודאי יחלוף דרך הרחוב שלה. לכן הקפידה כל יום, מגיל שלושים ועד גיל מאה, לעלות במעלה הסמטה ולחכות לבשורה. לחכות למשיח באמת, בתמים, באמונה.

כשסבתא יוכבד התבגרה והזדקנה הטיפוס במדרגות התלולות היה קשה עליה מאוד. אך היא לא ויתרה על הציפייה המוחשית. העירייה, שראתה את הקושי, התקינה בעבורה את המוטות המקובעים לקיר, כדי להקל עליה את הטיפוס. סבתא יוכבד ע"ה לא זכתה לקבל את פני המשיח לצערנו. ואנחנו? האם אנחנו מחכים לו? מחכים באמת?

נרד במדרגות הסמטה באיטיות. נרגיש את הירידה מטה. אפשר לנסות לרדת בלי להחזיק במוט המקובע לקיר, או לנסות לרדת בעיניים עצומות. נרד לאט ונחשוב על האמונה. האם אני מאמינה בגאולה? האם אני מאמינה שיש לי כוח לעבור בסמטאות הצרות והתלולות של חיי? מה נותן לי כוח לעלות ולרדת ועל מי או מה אני נשענת בדרך?

נשב מעט למרגלות הסמטה הצרה ונפנה זמן למחשבות על כמיהה וכיסופים.

סומכים על הנס

נחזור לכיכר המגנים. בכיכר זו ניטשו קרבות קשים לשחרור העיר צפת. על קירות הבתים הפצועים נוכל לראות את סימני הירי.

עם תום הקרבות הקשים שאלו את רב הקהילה, הרב הלר, בזכות מה ניצלה העיר, והרב השיב: "צפת ניצלה בזכות הנס ובזכות המעשה. המעשה הוא קריאת תהילים, והנס הוא שהפלמ"ח הגיעו". זהו המקום לחשוב על המלחמות שלנו, על מאבקי היומיום. מהו המעשה ומהו הנס שאנו מייחלים לו? האם המעשים שלנו מכוונים נכון? האם אנחנו מצפים לנס המתאים?

מכיכר המגנים נפנה אל אחת הסמטאות, בלי מפה ובלי תכנית. פשוט נבחר במודע "ללכת לאיבוד" בין הסמטאות.

ללכת לאיבוד זו הרגשה מפחידה לפעמים. אנחנו, שרוצות תמיד לשלוט במה שקורה ולדעת בדיוק מה עומד לקרות ומתי, לא אוהבות בדרך כלל את התחושה הזאת, חסרת הפשר והתכלית. אבל לפעמים, דווקא ב"איבוד", אפשר למצוא את המתנות היקרות ביותר. המתוקות ביותר.

כדי לכוון את עצנו קצת, ניתן לעצמנו משימה קטנה. הסמטאות היפות והקסומות שמסביב מלאות בפתחים מסוגים שונים: חלונות מיוחדים, דלתות, שערים וקמרונים עתיקים. ננסה להתבונן ולצלם לעצמנו פתחים יפים, פתחים שהלב מתחבר אליהם. ננסה למצוא פתח אל הלב של עצמנו, אל מה שמוצפן, אל מה שרוצה להתגלות. פתח קטן אל הסוד שבנו. לא צריך להבין ולהסביר. רק להרגיש, להתחבר. כשנחזור הביתה מהאיבוד הקצר הזה, נתבונן בתמונות שצילמנו וננסה להבין מה המפתח שמצאנו.

לאחר כשעה-שעה וחצי של איבוד, נמצא את עצמנו חזרה בקריית האומנים בצפת. נתבונן ביופי שמסביב וננשום אותו עמוק פנימה.

ברחוב ט"ו נמצא את הסטודיו המקסים של שבע חיה. סטודיו לניפוח זכוכית. בכניסה לגלריה נתבונן ביצירה הקסומה מכולן, יצירה שעשויה כולה משברי זכוכית. יצירה שעשויה מכישלונות, מהתנפצות של חלומות. שוב ננשום עמוק פנימה ונפנים ששברים אולי אי אפשר לתקן, אבל אפשר לאסוף אותם בחמלה רבה וליצור מהם משהו חדש, קסום ומיוחד.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי