זהירות: חופש גדול לפנייך

בשבילם הטמפרטורות בחוץ הן לא מכשול, כסף הוא לא מניעה ותורים הם משהו קצר שעוברים בכיף בדרך אל האושר

נועה ירון-דיין , כ"ה בסיון תשע"ז

חלומות של אתמול
חלומות של אתמול
צילום: שאטרסטוק

הנה הוא מגיע, החופש הגדול. כן כן, הכחש הכחשנו, התעלם התעלמנו, אבל הוא לא בוטל. איזה קטע... שערורייה. חשבתי שאם אני פשוט לא אחשוב עד שם, הוא יתאדה ולא יגיע. אבל הנה, חלפה לה עוד שנה ושוב מגיע הרגע שבו עליי לתלות שלט על דלת נפשי ולכתוב עליו באותיות גדולות: "זהירות, כאוס לפנייך!"

כל שרידי השגרה, כל פיסות מחויב המציאות, כל דפוס חיים שבלוני ושפוי, כל סדר שעוד הצלחתי להשליט על כנופיית דיין, מתפורר לו.

אחד אחד הם באים, ניגשים אליי כל אחד בעתו, מתיישבים לי על קצה המיטה כשאני בין שינה לערות או מתיישבים על השיש לידי כשאני שוטפת כלים, ומבטם בוהה בחלל. אחד אחד הם שואלים אותי בנימה חולמנית, שאלה פילוסופית שגורמת לעיניהם לנצוץ: "אימא, מה אעשה בחופש?"

ואני, מתכווץ לי הלב. בא לי לחבק אותם ואת התום האינסופי הזה. את הלב המשתוקק שלהם.

אני מסתכלת על העיניים החולמות האלה ויודעת שהדמיון שלהם עכשיו עף. שהם עומדים כל אחד בעולמו ובגילו בפתחה של חנות הפתעות צבעונית וחסרת גבולות שפתוחה רק בקיץ, דווקא כשאני בחרדת קשרי חוץ ובקשרי פנים הדוקים עם המזגן.

הם פשוט מדמיינים את כל החלומות שלהם מתגשמים. בשבילם הטמפרטורות בחוץ הן לא מכשול, כסף הוא לא מניעה ותורים הם משהו קצר שעוברים בכיף בדרך אל האושר. הם חשים חדווה אינסופית למול רעיונות מיוזעים כמו ים, בריכה, מסלולי אופניים, פארק מים, פארק מוטורי, פארק ספורט אקסטרים ולונה פארק. רק לי המילה פארק לא נשמעת כמו חלום ליל קיץ אלא יותר כמו סיוט ליל קיץ...

מה אני אעשה? לא נשאר לי הרבה מהחולמנות העליזה הזאת. אני כבר זקנה. אני יודעת שרוב הפנטזיות יקרסו אל מול התקציב המשפחתי או סתם אל מול הגרביטציה. אני יודעת שהם יבלו יותר מדי זמן בבטלה ובבהייה במסכים, אני יודעת שממש מעבר לפינה מחכה האיום האולטימטיבי ושמו "אימא, משעמם לי...".

קשה לי לעלוץ אל מול כל שאיפות החופש של ילדיי, זו האמת. אמת מצערת קצת, אבל אמת. ואני אימא שיודעת ליהנות, שלא תיטעו, אני אימא שעולה על הבלאק ממבה, תארו לכן. ואם אתן לא יודעות מה זה, אז תבררו.

יש בי חדווה, זה לא שאין לי. ובכל זאת, אני מרגישה מאוימת. אחראית לאושר שלהם, ולהגשמת החלומות שלהם בצורה קצת מוגזמת. כאילו אני אמורה לספק איזו סחורה ושמה חופש. כאילו זאת אחריותי שהשמים יהיו הגבול כשאין מגבלה של לקום לבית הספר בבוקר.

מעניין שהתחושה הזאת תוקפת אותי דווקא מול חופש. חרדה כזאת מהרגע שבו הם יגלו שאין ממש דבר כזה חופש... חוץ מאשר בתוך הלב, עמוק בפנים. החופש הוא בעיקר יציר הדמיון. פחד כזה לא רציונלי מהיום שבו הם יבינו שהמון שעות של עבודה בשכר מינימום ומטה מניבות מעט מאוד אטרקציות רגעיות שלרוב לא שוות את הכסף.

אז מה אני? איזו מין אימא אני? אימא פיה סגולה שמגדלת ילדי פיות ורדרדים ומפחדת מהרגע שבו הם יפגשו את היער השחור ויצוריו החשוכים?

אני מתבוננת פנימה אל תוך עצמי, וחייבת להודות שכן. שיש שם רגש אשמה חבוי שמפעיל אותי לכתחילה עוד לפני שנורתה יריית הפתיחה של החופש הזה. שאני בפוזה מתנצלת עוד לפני שהם ביקשו משהו, שאני בכוננות ספיגה לא נינוחה. ושתכל'ס, כל זה עושה לי כאב ראש מטריד ולא חשק לחיות. שזו משימה בשבילי, ואני יוצאת אליה כמו שיוצאים למשימה, עם הבטחה לדד-ליין שאחריו יחזור החופש שלי, החופש לחיות חיי שגרה משעממים בלי הפיה האם שאני לוקחת על עצמי להיות בקיץ.

היה ראוי שאחזק ואתחזק ואגיד שהחופש הגדול הוא חלון הזדמנויות, הוא באמת חנות מטורפת שפתוחה רק בקיץ, אבל אתן יודעות את כל זה. וגם אני. אבל לי אישית זה לא ממש עוזר ברוב המקרים. ברוב המקרים אני צריכה ממש לאנוס את עצמי כדי להיכנס למצב טיסה. כדי להחליט לחיות איתם באמת בחודשיים האלה בשמחה ובנדיבות רגשית.

אני מכופפת את כל העצבות והעצלות שלי כשאני משננת לעצמי ומאמינה לעצמי ש "חול זה לא לכלוך", וגם ש"בלגן זה אומר שחיים פה". אני חייבת. אני הפיה האם... אני האישה שמתרגשת כשהילדים שלה חולמים. האישה שבא לה (בעיקרון, בעיקרון...) לנסות להגשים להם ולשמח אותם. אישה שבתוכה מתחבאת ילדה שעדיין נלחצת בלבה ממוסדות חינוך, ושאוהבת לישון עד מאוחר בלי ייסורי מצפון. ילדה שאהבה פעם מאוד את החופש ושנאה לוחות זמנים ושגרה, עד שרחמנא ליצלן התבגרה.

אני עושה עבודה, אני מכווננת את עצמי, משנה מצב צבירה. עוברת דרך כל שלבי הרגש והמחשבה, ויאללה, אין ברירה, מעבירה את הכפתור בראש למצב חופש גדול.

זה תהליך לא קל, אבל זה משחרר ביותר. וזה התהליך עכשיו. הנה, לוח השנה מכתיב אותו. זה הזמן, זאת המציאות, זה המצב. אז טוב, הנה, אני קשובה. זורמת איתו, עם מעגל השנה. כנראה שזה מה שגם אני צריכה עכשיו, כי הנה, עובדה.

אז אני נכנעת, ולוחשת בחיוך: חופש גדול, שומע? אני באה... שיהיה לנו בהצלחה. שנחלום קצת מחוץ לקופסה. שנראה את הילדים באמת, ונחיה באמת אותם ואיתם, ושנזכור שאנחנו בני מזל. חופש גדול, שומע? אני אצלח אותך, לאורך, כמו שאני יודעת. ושומע עוד משהו? לא מפחדת ממך.

למקומות, היכון, רוץ.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי