חופש בגדול- לצמצם את הפער

מה יש בהם, בחודשיים האלה, שמלחיץ אותנו כל כך? כמה עצות איך לגדול ולהתקדם מהחופש הגדול.

אפרת כהן , כ"ח בסיון תשע"ז

הכל אני יכול בחופש הגדול
הכל אני יכול בחופש הגדול
צילום: שאטרסטוק

משפחה מוצלחת

רובנו נשים עובדות. במקום העבודה יש מטרות, יעדים, לוחות זמנים ותוצאות שחשוב שנספק. שאיפה למצוינות. פרס העובדת המצטיינת נושף בעורפנו. נשות הקריירה המאופרות, הרזות והמצליחניות הן גיבורות התרבות. עם הרוח הזאת אנחנו מגיעות לאסוף את הילדים מהגן ומקבלות אותם מבית הספר. כאן מתחיל להיווצר הפער.

כי בבית יש קצב אחר. יש תהליכים ארוכים, שגרה, סדר יום, עבודה סיזיפית של ניקיון, כביסה, קיפול, בישול, ניגוב, מריבה, בכי, פלסטר, חיבוק, שמחה, תסכול, עייפות, מרץ, צעקות, נשיקות. אין שום הבטחה שנצליח לעמוד ביעדים ובמטרות. אף אחד לא מבטיח לנו שאם נחמיא, אז לא יהיה בעיות בביטחון העצמי, ואם נדרוש לא ניתקל בחוסר אחריות.

כולנו רוצות להיות בטוחות שאם נשקיע, נגיע לפרס האימא המצטיינת. וכשזה לא קורה, אנחנו מתוסכלות ומרגישות לא מספיק טובות. ומכאן הדרך קצרה לרגשות אשמה, לחוסר ביטחון ולרצון לפצות את הילד על כך שנולד לאימא כזאת... החופש הגדול בעצם מביא איתו שלל התנהגויות עד שלא תמיד נעים לנו להודות שהילד הזה הוא שלנו.

הזמן עם הילדים יהיה אחרת לגמרי אם נבין שהקושי הזה הוא גם היופי והדרך. שהילד הזה הוא שלי והילד הזה הוא בהזמנה מיוחדת כדי ללמד אותי ולגדל אותי. נדרוש ממנו אבל נדע גם להרפות ונקבל אכזבות, נקפל כביסה בידיעה שנקפל אותה גם בעוד יומיים, ננגב בחצי חיוך את השוקו שנשפך בדיוק כשסיימנו לשטוף וניהנה מהדרך.

תפילת הדרך

כדי ליהנות מהדרך חשוב לחזור קצת למקור, לרגע המכונן ההוא בשמים, כשהילדים שלנו בחרו בנו להורים. להאמין באמת ובתמים שאנחנו הכי טובים בשבילם והם הכי טובים בשבילנו. אין מקום לפצות אותם, לפנק אותם או לרחם עליהם. כפי שאין צורך לעשות זאת גם לנו, שגדלנו אצל ההורים שלנו שכל כך מתאימים לנו. נתפלל ליהנות מהדרך ולא רק לרצות להגיע למטרה.

הזכות לילדות שנייה

אחד הקשיים בחופש הוא תחושת האחריות הכבדה והידיעה שנהיה 24 שעות המטפלות היחידות. בלי הפסקה. בלי זמן לשקט ולמנוחה. האומנם? נסי להיזכר. אולי יש משהו שגם הילדים נותנים לך?

רבי נחמן הורה ללכת בדרכו של התם: בחיות, בדמיון, בפשטות ובשמחה. הילדים מזמינים אותנו להיות בתמימות, בפשטות. לקפוץ פעם ועוד פעם לבריכה, לשמוח בקרטיב קרח, לבכות מעומק הלב כשנופלים ולצחוק בפה מלא כשמגלים אותי במחבואים. במקום לשמוח במתנת התמימות אנחנו כועסות, מתעלמות ושואלות איך זה? איך זה שגם בספארי, מול הכלוב של האריה, הוא ממשיך להציק לאחותו? איך זה שבמצפה התת-ימי הדבר הכי מגניב היה לראות את אבא עושה חיקוי של כריש? איך זה שהדבר הכי מרגש בחתונה של דודה הילה היה המתקן ייבוש ידיים? איך זה שדווקא רגע אחרי שאימא מכבה את האור אני נזכר בכל הסיפורים שקרו לי היום בגן? איך זה שעדיין לא התלבשת? ואני שואלת: איך זה שכבר שכחנו מה זה ראש של ילדים ואנחנו כל הזמן שואלות שאלות "חכמות" כאלה?

הולכים אל הלא נודע

השגרה היא האזור הבטוח שלנו. אנחנו יודעות בדיוק מה קורה בכל שעה ואפילו בכל דקה. בחופש אנחנו נפגשות עם הלא נודע. לוחות הזמנים משתנים. פתאום אנחנו צופים יחד בזריחה, נרדמים בשבע בערב עם נעליים, או מגלים שכבר שתים עשרה בצהריים ואנחנו עדיין בפיג'מה. מכאן הלחץ והחשש מהחופש, אבל כאן גם טמונה הזדמנות גדולה.

שמת לב פעם כמה כוחות את משקיעה בניסיון לשמור על לוח הזמנים? כמה זמן יש בישיבה על שיעורי בית? מבחנים? כמה לחץ יש לנו כשהמרדן התורן מכריז שהוא לא הולך היום לבית הספר וכמה חוסר אמפתיה את מגלה כשלמישהו כואבת הבטן לפני פגישה גורלית בעבודה? וכמה קשה לקטנה שלך במעבר מהגן לבית ומהבית לגן?

כשאני מסתכלת על הרשימה, יש לי אנחת רווחה גדולה. סוף סוף אשכח קצת מהעומס הזה. אפנה את האנרגיות לכיוונים שאני בוחרת. אני אנהל את סדר היום וסדר היום לא ינהל אותי. הקצב הוא אחר. ואם ניפתח אל הקצב הזה ונזרום איתו ועם חוסר הידיעה והדיוק, נגלה את הילדים שלנו ואת עצמנו מחדש.

איפה הצפון? עם כל השוני בלוחות הזמנים חשוב לשמור על מצפן ועל כיוון.

מה הכיוון? כיוון של התקדמות. חשבי מה מטרת העל שלך עם כל ילד וילדה בחופש הזה. לאן היית רוצה שיתקדם מבחינה רגשית, לימודית, חברתית, רוחנית, ואיך את מתכוונת לעשות זאת. מה מטרת העל שלך ושל אישך למשפחה כולה? שנדע לאן אנחנו הולכות.

החופש הוא הזדמנות להעצים את הילדים, להכיר יותר לעומק, לריב יותר בקול ואחר כך להשלים.

אימהות אובדות

זה הזמן בשנה שבו את בעצם חושבת שמהפכת הפמיניזם רק עשתה רע לנשים ומקנאה בכל מי שמקבלת את משכורתה ממשרד החינוך. ובצדק. אז מה עושים? כדאי לחשב אם אני יכולה לקחת חופש, גם במחיר כלכלי, כדי לשמור על האיזון הנפשי והטכני. לחשוב על יום-יומיים בעבודה שאפשר להביא את הילדים. לגרום הרבה נחת לסבתא ולדודות שמנדבות מזמנן. לארגן קייטנת אימהות. לעשות סבב עם השכנות.

הכול אני יכול בחופש הגדול

כן, זה מה שנעמי שמר אומרת. והיא מפרטת כל מיני פעילויות מעניינות: ללבוש סינר כחול, לרוץ בקציר, לקצור חציר, והכי נחמד - לשכב על הגב בחולות זהב. הילד לא צריך לטוס ליוון או לבלות שבוע בתנאי "הכול כלול" באילת כדי להרגיש חופש.

בשביל רוב הילדים החוויות המשמעותיות מהחופש הן מהאווירה האחרת, מהחשמל והאנרגיה שהייתה באוויר. יותר מכל החיות שראינו בספארי הילדים יזכרו את החיקוי המוצלח שאבא עשה לשימפנזה. ארוחת הבוקר המפנקת במלון תיזכר כחסרת טעם אם צעקתי שם על הילד ששפך את השוקו על המפה, והדבר שהכי ייצרב בזיכרון מהקמפינג יהיה דווקא הנסיעה חזרה הביתה שבה שרנו בקולי קולות שירים של פרפר נחמד. חשוב שנבין - המקום, הפעילות, האטרקציה, הן רק התפאורה. העלילה האמיתית היא מה שקורה בחיבור בינינו ובין הילדים - ההקשבה, הזמינות, החיבוק, האכפתיות, השמחה ותשומת הלב.

לכן, חשוב שנבחר פעילויות שטובות לנו ומשמחות גם אותנו. אין טעם לארוז את כל הבית ולצאת לטיול קראוונים אם אתם מרגישים שהצפיפות בו חונקת אתכם, ואף אחד לא יזכור כמה היה כיף לקפוץ בגלים אם ביום שאחרי אימא תהיה עצבנית כי הרצפה מלאה בחול.

סוף חופשה בתכנון תחילה

כדי שהחופש יהיה באמת גדול צריך לתכנן אותו, ולצורך כך צירפנו לגיליון זה לוח חופש. לקבוע יחד מה נעשה ומה לא נעשה, לתכנן תקציב, להחליט על מינון הנסיעות, לפנות זמן גם לחופשה זוגית, כי גם לנו מגיע.

זמן איכות עם הילדים דורש תכנון, עבודה והשקעה. צריך לחשוב ולתכנן מה עושים, לקנות חומרים, לשמור קופסאות, להתניע את האוטו, להדליק את התנור, להזמין חברים, לנעול נעלי ספורט להכיר מקומות בילוי טובים ועוד. ואם הדבר נכון למשך כל השנה, בחופש הוא נכון פי כמה.

"מה, אני גננת?", "אני לא טובה בזה!", "אין לי סבלנות לשטויות האלה". תתפלאו, מהרגע שנולד לנו ילד נולדות בנו גם היכולות להיות רופאות, מורות, פסיכולוגיות, שחקניות, אמניות, מעצבות עוגות, תזונאיות, מגשרות ועוד. וכן, גם היכולת לתכנן ולהפיק חופש גדול מוצלח.

בנוסף לתועלת שתגיע בחופש עצמו, גם ילדינו ילמדו לתכנן, לחשוב, להבחין בפרטים הקטנים ולהרגיש שותפים בעשייה ואחראים להצלחת החופש. זו אחת המתנות היפות ביותר שאנחנו יכולים להעניק להם.

קודם כול, תתלבשי

באחד הדיונים שהיו לי עם ילדיי הכריז הבן שהיה אז בגיל חמש וחצי שאימא עצבנית. כמובן שהתעצבנתי מאוד, אבל התאפקתי ושאלתי מתי אני עצבנית. בפשטות הוא ענה: "כשאין לך מטפחת". כשראיתי שגם אחותו מסכימה, הבנתי שכנראה הצדק איתם. המסקנות מתבקשות: קומי כל בוקר, התלבשי כמו שהיית מתלבשת אם היית נוסעת לעבודה וצאי למקום העבודה הנוכחי: הבית. תגלי שכשאת מגיעה יפה את צועקת פחות, וכשאת מבושמת את מפיצה גם ריח של אהבה. שמרי את חולצות הטריקו הישנות לניקיון פסח ואת החצאיות המשמינות תזרקי.

השקיעי בעצמך גם חוץ מהמראה. מצאי הזדמנויות לדבר עם חברות, לקנות בגדים, לקרוא ספר, לכי לבריכה יחד עם חברה ובקשי ממנה לשמור על הילדים רבע שעה כדי שגם את תוכלי לשחות. לא יקרה כלום. ההפך.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי