אין לי הצעות לשידוכים

ייתכן שזו ההזדמנות שלי לעשות עבודה פנימית. לגרום לעצמי להרגיש שווה, מוערכת, בלי תלות בגורמים חיצוניים

נחמה ביטקובר, מכון עומק הקשר , א' בתמוז תשע"ז

חשובה בעיני מי שחשוב
חשובה בעיני מי שחשוב
צילום: שאטרסטוק

"היי, מה נשמע?" יפית מחבקת אותי, כי באמת הרבה זמן לא נפגשנו, וכולנו מתיישבות ומזמינות קפה. אני תוהה כמה זמן יעבור לפני שההצעות יתחילו לצוף על פני השטח, ומקווה להשחיל מילה, להראות שגם אני בעניין.

אני מסתכלת ורואה, כאילו בטעות, את העיניים של יפית מהבהבות לנייד שלה ומחייכות חיוך מבויש. אני כבר יודעת על מה היא מסתכלת. על ההודעה של ההוא. ואני יודעת שעוד שנייה הם הולכים להתארס. אני שומעת את אריאלה מציעה לעדי חבר חמוד של בעלה, ואת עדי אומרת שאין לה כוח ושהיא מוצפת בהצעות ושהיא בכלל שוקלת לעשות הפסקה.

ורק אני יושבת שם, שותה את הקפה שלי ושומעת את השקט מהדהד לי בראש.

הבעיה שלי היא אחרת לגמרי. אליי לא פונים. מציעים, אבל זה לא רלוונטי, או שמציעים רק כדי לצאת ידי חובה. הפגישה האחרונה שלי הייתה לפני שבעה חודשים ארוכים. ולא עדי, ולא יפית, ובטח שלא אריאלה שהתארסה עם הבחור הראשון שהיא פגשה - מבינות את העצבים, והכאב שבציפייה הנוראית הזאת.

המתח הזה של "בבקשה-ה'-כמה-קשה-לחכות-להצעה-אחת!". מתח שמוביל אותי לחשוב למה לא מציעים לי, ואולי משהו בי לא בסדר. ואולי זה בכלל לא יקרה לי בחיים.

ובינתיים אני מנסה להמשיך הלאה ולהראות שהכול בסדר. אולי אני לא מעניינת אף אחד. עובדה שמציעים לכולם מלבדי. או שמציעים לי, אבל בסוף הבחור מברר עליי ומחליט שלא מתאים לו. כאילו זה לא מספיק כדי לחפור לי עמוק בפצעים.

איש לא מבין את הרצון הזה - שאולי יצלצל עכשיו הטלפון ומישהי תהיה על הקו ותגיד: "התקשרתי כי יש לי בשבילך מישהו חמוד". והיא לא תתקשר כדי לבקש שאעשה לה טובה, או שאשמור לה על הילדים. היא תגיד לי שהיא חשבה עליי ורצתה להציע לי מישהו כי היא חושבת שנתאים. ואני לא ארגיש כמו מישהי שאין לה הצעות ושאף אחד לא חושב עליה.

אני שומעת את הקול של אריאלה השדכנית עולה מעל האחרים ומסיימת את הקפה שלי. הטעם המר עדיין על לשוני, ואני לא יודעת אם זה מחוסר סוכר או מדמעות. זה כואב, אבא. כמה שזה כואב. לדעת שאולי, אם זה יחס החברה אליי, אולי גם אתה שכחת ממני קצת.

מה עושים, ריבונו של עולם?

בעצם השאלה הזאת מתחלקת לשני חלקים. מה עושים ו... מה מרגישים?

למה מרגישים? כי התחושות שעולות באופן טבעי מביעות חוסר ערך עצמי. "אם הייתי שווה – בטח כולם היו פונים אליי". אחר כך מגיע גם כעס – "למה אני כזאת? למה אף אחד לא פועל למעני?".

ההרגשה הזאת טבעית כל כך, אבל אולי אפשר לראות אותה באור קצת אחר? יכול להיות שיש לצומת הזה תפקיד?

אחד התפקידים המשמעותיים של החוסר הוא להפגיש אותי עם העבודה הפנימית על הערך העצמי שלי. לכולנו קל יותר להרגיש "שוות" כשאנחנו מוקפות שפע, אהבה והערכה מבחינה חיצונית (ואיזה כיף שיש גם לי את המקומות הללו בזמנים מסוימים!), אבל... כמה ההערכה הזאת היא פנימית?!

ייתכן שזו ההזדמנות שלי לעשות עבודה פנימית. לגרום לעצמי להרגיש שווה, מוערכת, בלי תלות בגורמים חיצוניים. להגדיר את ה"שווי" שלי מול הקב"ה ולא מול החברה. ליצור לעצמי ערך מוחלט שלא תלוי בשום גורם חיצוני שיגדיר אותו. וזה ייתן לי עוצמה ענקית.

קל להגיד, אבל איך עושים את זה? הבסיס הוא אחריות. ההבנה שאני זו שאחראית על ההרגשה שלי, ולא הסביבה.

והדבר החשוב ביותר הוא לזכור שיש לי אבא בשמים, והוא אוהב אותי הכי בעולם. והוא חושב שאני שווה. ממש. הוא נתן לי תפקיד גדול, והוא סומך עליי.

את כל הקשיים, ההתגברות והציפייה - הוא רואה. לאבא שלי אכפת והוא רואה ושם לב לכל הניצחונות, וגם להפסדים. אני זו אני, עם הקשיים וההצלחות - ועליי הוא סומך! ואותי הוא אוהב! הוא מסתכל עליי ואומר: עליה אפשר לבנות שתדע איך לצלוח את האתגרים הלא פשוטים האלה ולדלות מהם אוצרות.

כשאני לומדת להעריך ולאהוב את עצמי גם כשאני לבד, ולהתחבר לאבא, למקור האמיתי של החיים שלי, וממנו לקבל את הערך העצמי המוחלט שלי למרות שהמציאות החיצונית "מוציאה אותי דפוקה" - זה ממלא באמת. העוצמה הפנימית הזאת ממלאת את הכאב והציפייה במשמעות, ואת התחושה השקרית של חוסר הערך העצמי שלי באהבה אמיתית, מרפאה ומצמיחה. ההרגשה הזאת לוחשת לי: "את יקרה, חשובה, ה' כל כך מעריך אותך! צריך אותך כאן בעולם, ויום אחד - יהיה פה גם מישהו לצדך".

וזו עבודה לא קלה, והיא הזדמנות גדולה בצומת הכואב הזה.

ואחרי שעשיתי עבודת בירור אמיתית על הערך העצמי שלי - אפשר גם לשאול מה עושים בפועל. אז קודם כול, אפשר וצריך לפנות! לבקש מבנות, מחברות, משכנות. ולמי שחוששת מזה, שתאמר לעצמה: אני שווה, אהובה, חשובה ונחשבת בעיני מי שחשוב באמת. אז אם אני מבקשת - זה הגיוני לחלוטין, טכני, בלי משמעות רגשית שלילית בכלל!

ואחרי זה - אפשר גם להציע! גם אם לא הלך לי, והבחור החליט שלא מתאים לו - אז להפנות אותו לאחרים. את זה שלא הלך איתו – לזו, ואת אח שלי – לזו. זה יוצר זרימה ותנועה. כשחסר לי משהו, אחת הדרכים הטובות היא לתת אותו לאחרים. כי כשאתה נותן אתה גם מקבל. בהצלחה, אהובה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי