זקוקה לתפילותינו

לפני שנתיים ראיינו את יפי גליק כשישבה לצד מיטת בעלה הפצוע. אנחנו מפרסמים את הכתבה ומתגייסים בתפילה לרפואתה

עדי אהרון , ח' בתמוז תשע"ז

יפי גליק
יפי גליק
צילום: הדס פרוש

את יפי גליק אני פוגשת בבית המשפחה בירושלים. הם עברו אליו לאחר ניסיון ההתנקשות בבעלה, יהודה, בחודש תשרי האחרון, ועדיין לא חזרו לביתם בעתניאל.

"בסוף המסדרון הייתה גרה אישיות מאובטחת, והייתה פה אבטחה כבדה", היא מסבירה את המעבר. יהודה, שהמשפחה עדיין מקבלת ממשטרת ישראל דיווחים לאיומים טריים על חייו, לא זוכה לאבטחה כלל, ועל כן בחרו בני הזוג גליק להתגורר פה בינתיים. יהודה עדיין נמצא בשיקום אינטנסיבי פעמים אחדות בשבוע. "זה התחיל בהדסה עין כרם, אבל לאחר האיומים הגיע רופא אליו הביתה". הוא סובל מכאבים עזים, אבל תמיד מחייך.

לעבודתה כעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה של הר חברון, יפי עדיין לא שבה. "עוד לא חזרנו לאיפוס. גם אני עדיין לא חזרתי לכוחות שלי. עובדת סוציאלית זו עבודה של נתינה, ואני כרגע בהתכנסות פנימה". בשפה המקצועית, מסבירה לי יפי, שנכחה בעת הניסיון לרצח, זה נקרא פוסט-טראומה.

שניים מתוך שלושת אחיה מוכרים בשיח הציבורי. יפי היא אחותם של הרב שמואל טל, ראש ישיבת 'תורת החיים' מנווה דקלים שלאחר הגירוש עברה ליד בנימין, ושל חבר הכנסת לשעבר נחום לנגנטל. היא מספרת על ידידות קרובה ביניהם.

למשפחת גליק שמונה ילדים, מתוכם שניים באומנה ושניים מהם ילדיה של יפי מנישואיה הראשונים. בימים שלאחר ניסיון ההתנקשות, כאשר אבי המשפחה היה מוטל בין חיים למוות ושפתי כולם רחשו תפילה לנס, התגלתה משפחת גליק במלוא עוצמתה ואמונתה, והפגינה חוסן משפחתי. הם שרו שירי נשמה ליד מיטתו, ובכל הראיונות הביעו את אמונתם הגדולה שהוא עוד יצא מזה. כשאני פוגשת את יפי, האישה שמאחורי הקלעים, אני מבינה היטב מהיכן כולם שואבים את הכוחות.

כשאני שואלת אותה מהיכן היא מגייסת את הכוחות והאמונה לעמידה איתנה אל מול הניסיונות, שאלה שתחזור על עצמה בווריאציות שונות לאורך כל הריאיון, יפי מחייכת בענווה. "אני לא גייסתי כלום. זה הכול הוא (הקב"ה, ע"א) נותן. אני לא מנכסת לעצמי שום דבר, הכול זה מתנות חינם ממנו. במהות שלי אני מאוד חלשה, אבל הוא מחזק ונותן את הכוחות. בקיצור, הוא מטפל בי לאורך כל השנים".

כשיפי מדברת על "לאורך כל השנים", היא מתכוונת לניסיונות הלא פשוטים שעברו עליה. ניסיונות שהיו מצליחים לשבור את רוחם של רבים, אך דווקא חיזקו אותה והביאו אותה למה שהיא היום.

זוגיות מעוררת השראה

בהיותה בת עשרים ושלוש, בחודש הראשון להריונה השני, התגלתה בגופו של בעלה הראשון, דודי, מחלה קשה. "באותו שבוע שבו התברר לנו שאני בהיריון, נודע לנו שהוא חולה. וכך במשך שמונה חודשים הוא הולך ודועך ואני הולכת ומתמלאת חיים. יום אחרי שקמנו מהשבעה נולדה בתי אביטל". את השם אביטל הם בחרו יחד, מכיוון שפירושו טל של תחיית המתים, ומאידך הוא לא "כבד על הכתפיים" של הילד שנושא אותו.

"דודי ז"ל היה מאוד מפוכח והבין די מהר את חומרת מצבו. הוא היה שליח של ה' להכין אותי לתקופה שאחרי. אני זוכרת את עצמי לא רוצה לשמוע, והוא אומר לי שאני צריכה להתחתן שוב. גם כשהיה על ערש דווי וכל המשפחה הייתה סביבו, הוא אמר להם: תדעו שחשוב לי שיפי תתחתן. חמותי לקחה את זה כצוואה ופעלה רבות לצורך כך, כשאני עדיין לא יכולתי לחשוב על זה".

בתוך שנה הכירה יפי את יהודה דרך חברים משותפים, והם התחתנו. "יהודה כנראה לא מפחד מאתגרים, גם אם הם מורכבים", היא אומרת בחיוך. מלבד הנכדים המשותפים, ההורים של דודי ז"ל והוריו של יהודה הם היום חברים טובים שאפילו יוצאים יחד לחופשות.

הזוגיות שלכם מעוררת השראה. בכל מקום הוא משבח אותך, ואת – הולכת אחריו גם כשקשה. יש לך עצות לזוגיות רעננה?

"בכל זוגיות צריך הרבה תפילה והרבה השקעה, זו עבודה", היא אומרת בכנות, "אני רואה את עצמי במקום שמתמודד ולא במקום של מישהי שמחלקת עצות. אנחנו חושבים הפוך כמעט על כל דבר, זה לא הרמוני אבל יש בינינו המון כבוד הדדי. הרבה פעמים מעצבן אותי שהוא לא חושב כמוני, אבל אני מרגישה שזו עמידה שלי מול ה' ולא מולו. את זה למדתי עם השנים, גם בדברים הכיפיים וגם בדברים הקשים – בעלי הוא שליח של ה' לעבודה שלי מולו. ב"ה, יש בזה גם הרבה בונוסים".

יום לפני הריאיון חזרו בני הזוג גליק מנופשון של ארגון 'משפחה אחת', למען נפגעי פעולות האיבה ובני משפחותיהם, שהתקיים בטבריה. מטבע הדברים, הייתה זו להם הפעם הראשונה שלקחו חלק בפעילויות הארגון המבורך הזה. "פגשנו שם אנשים שאמרו לנו: אתם מעוררי השראה", יפי מופתעת. "זה לא שהכול נורא מתקתק לי. אני כל הזמן בהתמודדות, מרימה עיניים לשמים. לא תמיד הוא עונה לי איך שאני רוצה, אבל אני מרגישה שהוא שומע תפילות. זו החוויה הכי מכוננת שלי".

האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון

בשנים האחרונות, אולי מאז שנושא העלייה להר הבית החל לתפוס תאוצה ולעלות לכותרות, עדים בני הזוג גליק להרבה עוולות. מבלי להיכנס לשאלה ההלכתית, מבחינה מדינית וביטחונית משטרת ישראל הפכה את יהודה, הקורבן, לאשם. אם תחפשו בגוגל "האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון", לא תמצאו את אחמדינג'אד, דאעש או ברגותי. השם שיעלה לפניכם הוא דווקא יהודה גליק, הג'ינג'י החייכן שמבקש לאפשר בהר הבית חופש פולחן לכל הדתות. "המשטרה עושה ליהודה רצח אופי כבר הרבה שנים", אומרת יפי בכאב, "זה כואב לו לא פחות מהפגיעות הפיזיות ואולי אפילו יותר. המשטרה רק רוצה שקט, והיא גוררת את זה לבית המשפט. במקום שיטפלו באלימות, הקורבן הופך להיות אשם".

יפי לא מרבה לדבר נגד. אלו המשפטים הבודדים ששמעתי ממנה נגד הרשויות, למרות העוול שהם חווים באופן יומיומי. "הנפשות הפועלות הן מתחלפות, אבל מישהו אחד מנהל את העולם, בין אם יהיו אלה הפקידים הללו או אחרים", היא מסבירה.

"במפגש הפרטי, בתקיעויות, בחסימות, במקומות שה' עוצר לי, אני יודעת שזה לא בית המשפט ולא המשטרה ולא הפקידים וגם לא בעלי – זו דרך שה' מדבר איתי. ומכיוון שאני יוצאת מנקודת ההנחה שהוא עושה את זה לטובתי, זו דרך לעורר אותי להרים אליו את העיניים עוד פעם ולדבר אליו ממקום חדש שהוא מפגיש אותי איתו".

את יודעת, לא כולם מצליחים להתרומם מהניסיונות. להרגיש את אהבת ה' דווקא במקום של קושי וחוסר.

"ברוך ה' שזיכה אותי שהיום האמונה הזאת היא קניין אצלי. זה שריר שתרגלתי אותו, ואני עדיין מתרגלת, הרבה מאוד זמן, אז ברוך ה' עכשיו הוא מאומן. אבל היו לי ניסיונות כשעדיין לא הייתי במקום הזה והייתי עם המון כעסים. אין לי פטנטים לאנשים אחרים, רק על עצמי לספר ידעתי. ב"ה הקב"ה מכל צרה הצילני – גם אם זה היה בדם, יזע ודמעות".

"לפני כשבע עשרה שנים אחד הילדים שלנו נכווה קשות", היא מספרת. "הוא היה בן שש וזה היה ערב פסח, ובקייטנה הם אפו מצות ואפו גם אותו... הוא היה במצב מאוד קשה במשך חצי שנה, ועוד שנה אחר כך בשיקום. הוא היה במצב שהייתי עוצמת עיניים לרגע ולא יודעת אם כשאפתח אותן אראה ילד. היום ברוך ה' הוא נשוי ואב לילד. בהחלט ה' שם אותי היום במקום אחר. אבל גם בימים שהייתי מלאת כעסים לא הפסקתי לדבר עם ה'. אני הרי לא יכולה לרמות אותו. הוא יודע בדיוק איפה אני נמצאת".

מחוברת למטען

נגן MP3 קטן יש ליפי מימים ימימה, ובו היא שומעת ללא הפסקה שיעורי תורה מרבנים שונים. "איתו אני הולכת לישון ואיתו אני קמה בבוקר". ההטענות האלה מחזקות אותה גם בשגרה וגם ביום בשורה.

יום הבשורה הגיע לפני כחצי שנה. היא יצאה יחד עם יהודה ממרכז מורשת בגין, בסיום הכנס השנתי של פעילי הר הבית. מתנקש ערבי שעבד במסעדה במרכז בגין ירה בו ארבעה כדורים מטווח אפס. יפי הייתה באותה שעה ברכב והמתינה לבעלה שהלך להחזיר משהו. היא ראתה את רגעי האימה הללו בעודה משוחחת עם חברה בטלפון, ובתושייה הצליחה לבקש מחברתה להזמין אמבולנס.

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"הקיץ עברתי חוויה מעוררת", יפי מבקשת להקדים, ושיהיו דבריה לשם שמים. "לפני שנה הוציאו לי את הרחם, והקיץ הייתה לי עוד איזה בדיקה שהיה חשש לגידול. היה ברור לי שזה סוג של דיבור עם ה'. אני מאוד מחוברת לר' אשר פריינד זצ"ל, ואת כל הקיץ ביליתי בעבודה על המפתחות לספר שלו, 'אמרי אשר'".

יפי קמה ומביאה את הספר הגדוש מכתבים שכתב ר' אשר כדי לחזק אנשים בכל מיני משברים. הספר הזה מלווה אותה, וימים ספורים לפני ניסיון ההתנקשות סיימה את הכנת מפתחות העזר לספר.

"כשהאירוע התרחש הרגשתי שזו שעת מבחן, שעת אמת ליישם את מה שר' אושר לימד אותי. שבעצם כל התמודדות היא לטובתך, כדי לעורר אותך. אז בהתחלה הייתי מאוד עניינית, להזעיק את כוחות הביטחון. התקשרתי למשטרה ואחר כך לאחים שלי, רציתי קודם כול שהם יהיו איתי. הם מקור תמיכה מאוד משמעותי בכל הניסיונות שעברתי. הייתי גם מאוד זקוקה לתפילות שלהם. אחר כך התקשרתי לאחותו הבכורה של יהודה, שתיקח פיקוד להודיע למשפחה המורחבת. בסוף התקשרתי לבני הבכור שיודיע לילדים האחרים, ומאותו רגע הייתי ממוקדת רק בדבר אחד: בדיבור עם ה'. מה שעבר לי בראש היה: זו שוב התגייסות. אני לא יודעת לכמה זמן. אבל מכיוון שיש לי את ההיסטוריה עם הסיפורים הקודמים, אני יודעת שבסוף זה ייגמר, אבל אתה צריך לדאוג לי שזה ייגמר בטוב. כשהגענו לבית החולים, על יד חדר הטראומה, הצוות הרפואי שאל אותי איך לעזור לי – וביקשתי מהם פינה שקטה. הם נתנו לי איזה כוך בחדר המיון, ועד שהגיעו האנשים הקרובים אליי הייתי בדיבור מאוד חזק ומשמעותי עם ה'".

האמנת שהוא ישרוד את זה?

"באחת ממסיבות ההודיה ביישוב סיפר אחד התושבים איך באותו לילה, כשהוא על הבמה, כולם אומרים תפילות והוא בין לבין בודק האם יש עדכון כלשהו... איזה חסד שה' הניח אותי במקום המאמין", היא אומרת בכנות ובעיניים בורקות. "באותה מידה הוא היה יכול להניח אותי, כמו אותו אחד, במקום המיואש".

יפי מספרת בהתרגשות על החיבוק והתפילות שקיבלו מכלל עם ישראל באותם ימים. "קיבלנו חיבוקים מאוד מרגשים, גם מחילונים ושמאלנים. יהודה הגיע לפני כמה ימים לכנסת וזכה לקבלת פנים חמה מחברי הכנסת רן כהן ותמר זנדברג, כל מי שהכי לא מסכים עם מה שהוא מייצג".

לדברי יפי, גם התקשורת התגייסה באהדה. "יהודה היה דובר משרד הקליטה המון שנים (לפני ביצוע תכנית ההתנתקות התפטר מטעמי מצפון, ע"א). הוא טיפוס שכל מי שאפשר לעזור לו – הוא יעזור לו. אצלי, בניגוד אליו, הנתינה לא באה בקלות. מבחינתו אם הוא יכול לעזור לאנשי התקשורת ולתת להם ריאיון, כפי שהם מבקשים, אז למה לא? התוצאה של זה הייתה התגייסות חוצת מגזרים למרות שהוא מייצג משהו שנוי במחלוקת".

עולים בהר

יש לציין שלמרות שיפי מספרת כי ישנה התעוררות גדולה לנושא עליית יהודים להר הבית, עדיין רוב גדולי ישראל מביעים את התנגדותם לכך וצל איסור כרת מרחף על העלייה אל ההר. בני משפחת גליק מסתמכים על פסיקתם של רבנים שהתירו לעלות למקומות מסוימים בהר הבית, בקדושה ובטהרה, ויפי לא מנסה לשכנע איש לנהוג כמותם. "שכל אחד ינהג לפי רבותיו", היא אומרת.

מה מקומו של הר הבית במשפחתכם?

"נושא הר הבית מעסיק את כל בני הבית, יש ציפייה גדולה לבניין בית המקדש. בפועל אני עליתי לראשונה רק לפני כשנה וחצי, אבל הסיבות היו בעיקר הלכתיות. עברתי ניתוח שרק אחריו יכולתי לעלות בטהרה. מאז ההתנקשות לא עליתי. אין לי את הכוחות הדרושים לכך. נדרשים הרבה כוחות כדי להפריד בין המטרה שלשמה עלית – שהיא להתפלל אל ה', ובין התנאים שם – כמעט לינץ', מבית ומחוץ, על כל מי שעולה. צריך כוחות נפש לכך. בע"ה גם זה יגיע".

גם על יהודה, שהיה עולה להר שלוש או ארבע פעמים ביום ומדריך סיורים במקום, נאסר בצו בית המשפט לעלות להר עד להודעה חדשה.

מה את עונה לאנשים שרואים ביהודה משוגע?

"בהיסטוריה היהודית המשוגעים האלה זכו להיות שליחים לדברים מאוד משמעותיים. אני מאוד מעריצה את יהודה שהוא לא נשבר מזה, כי אני נשברת המון פעמים. צריך לעמוד מול המון חזיתות - משטרה, ערבים, בית המשפט. הרבה פעמים לא נותנים בך אמון, שאתה עושה את הדברים לשם שמים ותחת פסיקה הלכתית. שאתה לא עולה כדי לעשות פרובוקציות. זה קשה שלא נותנים בך אמון. לקח לי זמן לתרגם את המקומות הקשים האלה כדי להבין מה זה צער השכינה. כמה קשה שלא נותנים בה אמון, בטוב שלה. כמה קשה לה שהיא לא יכולה לקבל את הילדים שלה כמו שהיא רוצה.

"עד לפני שנה החג הכי משמעותי אצל הוריי היה יום ירושלים, מדי שנה כל החברים שלהם היו מגיעים אליהם לשירה וללימוד. אבל לפני כשנה, בעקבות הידרדרות במצבו הסיעודי של אבי ובכוחותיה של אמי, זה כבר לא התאפשר. אבא היה מאוד בצער מזה. ישבתי איתו ואמרתי לו: כל הזמן היית מספר לנו איך הוגלית לסיביר וסבך שהיה איתכם שם לא זכה לעלות לארץ. אבל הנה, אביך כבר זכה לעלות ארצה ולנסוע איתך לכותל אחרי שחרור ירושלים. תמיד התגאית בזה שאתה שייך לדור שזכה להגיע עד לכותל! אנחנו ממשיכים את מה שאתה עשית. אבא, זכינו לעלות להר הבית. ואם לא אנחנו אז הילדים שלנו יזכו בע"ה לעלות לבית המקדש... זה חיזק אותו. פעם ראשונה שזה חיבר אותו לשיגעון של החתן שלו...

"יש לפעמים הרגשה בציבור שהגענו לכותל וזהו. אבל חבר'ה, זו רק ההתחלה של ההתחלה. גם הגר"א והבעש"ט שניסו לעלות לארץ ישראל בהתחלה נחשבו הזויים – אז בסדר, לו יהי חלקנו עמהם".

איזה עתיד את צופה למקום המקדש?

"אני לא יודעת כמה זמן זה ייקח, אם זה יקרה בתהליכים מהירים, טבעיים או ניסיים, אבל אני כמו רובנו מתפללת שזה יהיה ברחמים גדולים. בשובך לציון - ציון זה בית המקדש, לא רק ירושלים. אין לי ספק שהקב"ה מוביל אותנו למקום טוב. כל אחד במעגל שלו צריך להראות לריבונו של עולם כמה שזה חשוב לנו – מי שרבותיו מתירים לו ויודע את ההלכות – אז לעלות להר. ומי שלא – ללמוד, להתפלל ולהבין בכל מקרה שזה היעד".

מה מצבו של יהודה כיום?

"יהודה נוסע כמה פעמים בשבוע לבית הלוחם לשיקום. בהתחלה ההתקדמות היא מאוד דרמטית ואחר כך זה מאוד לאט. חלק ממה שקשה לי זה שיהודה מאוד מטעה, וההתייחסות הסביבתית היא בהתאם למה שרואים. הסבל שלו לא חשוף. לא רואים את הפגיעות, אבל הוא סובל כל הזמן כאב שלא מרפה. מצד שני הוא תמיד משדר שהכול נהדר, וגם זה שיעור בשבילי. יש התמודדות, אבל אנחנו לא עם סטופר. בע"ה מחכים להחלמה השלמה".

לסיום, יפי מספרת שהיא מחכה לסעודת ההודיה הלאומית-ציבורית שהם יערכו בע"ה עם ההחלמה.

רגע לפני שאני נפרדת מאישה אצילית, שתשאיר את רושם אמונתה על לבי עוד זמן רב אחר כך, אני תוהה על משפט שאמרה בנוגע לשתי בנותיה בנות השתים עשרה, שנלקחו באומנה מבית הילדים בהיותן בנות ארבע: "לפעמים אני שוכחת שלא אני ילדתי אותן".

מה מביא אם לשישה לקחת באומנה עוד שתי בנות?

"עברתי הרבה דברים מאוד דרמטיים בחיים, והקב"ה הרים אותי ממש מאשפתות. מהקאנטים. הרגשתי שסעודת אמנים זה נחמד, אבל אני צריכה לעשות פרויקט הרבה יותר משמעותי כדי להודות לקב"ה, והבנות הן סוג של פרויקט תודה. ככה יצאנו לדרך, ויהודה כמובן עם לבו הרחב לא היה צריך הרבה שכנועים. תמיד אחרי שהתחתנו והגעתי עם שני ילדיי, אמרתי לו שאני לא הייתי מסוגלת כמוהו לקחת שני ילדים שלא שלי ולגדל אותם כאילו הם שלי. והנה, מסתבר שהוא היה לי מורה טוב...".

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי