תובנות מפתיעות על ניהול הזמן

האם לשבת ולתכנן את השבוע נשמע לכם כמו עונש או כמו מלאכה נעימה?

מתי וכסלר , י"ג בתמוז תשע"ז

החופש האמיתי
החופש האמיתי
צילום: שאטרסטוק

לכל אחד מאיתנו יש מערכת יחסים עם ניהול הזמן, כמו בן זוג שיש לנו איתו עליות ומורדות. לפעמים אהבה גדולה - כשאנחנו והיומן עובדים ביחד בהרמוניה הכול מנוהל והלו"ז צפוף, ולפעמים אנחנו פשוט רוצים חופש ולא מתעניינים במה שיש ליומן להגיד. זה קורה משום שאנחנו רגילים להתייחס לניהול הזמן כמשימה, ולחוסר הניהול שלו כחופש.

אולם כדי ליצור חיים מאוזנים ולעשות בחיים את מה שאנחנו רוצים, אנחנו נדרשים להתבוננות מעמיקה יותר. האמת הלא פשוטה לעיכול היא הפוכה בתכלית: ככל שיש לך לו"ז יותר קבוע יש לך יותר חופש בחיים. זה נשמע מוזר ברגע הראשון, אבל מיד זה יתבהר.

מתוק לו מתוק לו

נתחיל עם אוכל כמשל מוחשי יותר מניהול זמן. בשביל הבן שלי, תלמיד כיתה ב', סוכריות זה חופש, ולאכול מתוק בלי גבול נשמע כמו הגשמת חלומות. אבל תחושת החופש הרגעית בטווח הקצר הופכת לכאב בטן בעוד שעה, או למחלות בטווח הארוך.

זה המצב ההתחלתי שלנו. החוויות בחיים צמודות לאירועים הקרובים, יותר מאשר לתמונה הכללית. בשביל אנשים רבים לאכול סוכר בצורותיו השונות מתקשר עם כיף, שמחה או חופש. אבל שמעתי פעם חולה סוכרת מדבר על סוכר וקורא לו "המוות הלבן". בשבילו הסוכר לא מתקשר עם אוכל אלא עם מחלה קשה.

איפה האמת? בחוויה של הילד או של חולה הסוכרת? ובכן, ככל הנראה סוכר הוא אחד מגורמי המחלות הגדולים בימינו, וחולה הסוכרת צודק.

התמודדתי עם החשק שלי למתוק לא מעט, ואני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי צום סוכר לשבועיים. זה היה לי לא קל, אבל עמדתי בזה. חגגתי את טקס הסיום בפרוסת עוגה משבת וכוס קפה... מה שקרה לי במפתיע הוא שנפלה עליי תרדמה. לא ציפיתי לזה. הייתי רגיל לחשוב שסוכר נותן לי אנרגיה ואני צריך אותו בשביל להתעורר. החוויה החדשה לימדה אותי להסתכל עליו בתור חומר מרדים, ולכן קל לי היום לא להתפתות לו, כי אני לא רוצה להיות עייף.

התהליך של שינוי הדימוי הפנימי שלי לסוכר ממשהו מעורר לחומר הרדמה, הוא דוגמה להתבגרות של הדימויים שלי. כילדים אנחנו מגיבים רק למיידי, וככל שאנחנו מתפתחים הדימוי יכול להתקרב לאמת על הנושא, והאמת כוללת תמונה רחבה ולטווח ארוך.

בטווח של שתי דקות הסוכר מעורר, בטווח של רבע שעה - הוא מרדים. עדיין לא חוויתי את הסוכר כמסוכן, למרות שאני כבר מבין את זה. כדי לשנות את הדימוי בתוכי אני יכול למשל להתבונן יותר בחולי סוכרת.

לכך התכוון ר' נחמן בליקוטי מוהר"ן (סימן כה): "כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל... אחר שאמר מאמר הנ"ל, ושם מכנה וקורא כל תאוות היצר הרע בשם כוח המדמה. אמר אז: צריכין לקרוא לו ולכנות לו שם אחר, היינו להבעל דבר והיצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהיינו שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע, רק בשם כוח המדמה". בעצם זה אומר שבמקום להתגבר ולהילחם ביצר הרע של אכילת מתוק, צריך לשנות את הדימוי הפנימי שלנו לסוכר.

כשאנחנו מנסים להתגבר זה דורש מאיתנו מאמץ ואנחנו מתעייפים אחרי זמן מה. אבל כאשר אנחנו עושים שינוי בפרספקטיבה, המאבק נעלם ואנחנו יכולים לשמור על תוצאות לאורך זמן.

גבולות גזרה

לעתים קרובות כשאנחנו ניגשים לניהול זמן אנחנו מתייחסים אליו כמשימה, כמו דרך לבצע את החובות שלנו. התבגרות של הגישה שלנו מתרחשת כשאנחנו מבינים שתכנון הוא החופש האמיתי.

תכנון הוא יצירה של השבוע שלנו, אנחנו בוחרים ויוצרים את חיינו כרצוננו. האפשרות הספונטנית היא מתוקה כמו סוכרייה ברגע הראשון, אבל אנחנו מגיבים ונגררים אחרי האירועים, ולא חיים את סדרי העדיפויות האמיתיים שלנו, וזה משמין...

השעה שבה אני מתכנן את השבוע היא שעה של שקט ובהירות. זה הזמן שלי לחשוב מה אני רוצה לעשות, זה הזמן שבו אני יוצר את החופש שלי, את השבוע שלי כפי שאני באמת רוצה אותו, לא רק המשימות אלא את כל החיים, כולל השקט והשלווה.

כדי לרכוש את הדימוי הפנימי שניהול הזמן הוא החופש האמיתי, אנחנו יכולים להסתכל על אנשים שפועלים כך, והכי טוב להתמיד בניהול הזמן ולראות את החופש שאנחנו יוצרים. עם הזמן גם החשק לעצור ולתכנן יהיה חוויה מתוקה ולא עוד עול של משימות.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי