נשים על ספסלים

בכל מקום בעולם יושבות נשים על ספסלים. שונות, ודומות כל כך. לכולן יש כמיהה שיאהבו אותן עד כלות. חני ליפשיץ על הספסלים של קטמנדו

חני ליפשיץ , כ"ב בתמוז תשע"ז

עדיין דומים להפליא
עדיין דומים להפליא
צילום: שאטרסטוק

הבת של פורביטרה מתחתנת. זה קרה כל כך מהר. רק עבר הבחור בשכונה עם האופנוע האדום ששכר ליומיים וכבר מתחתנים.

השכנות לא אוהבות אותו. ממש לא. יש לו תסרוקת משונה כזו. קוצים צבועים לכל אורך הראש. והיא בסך הכול ילדה טובה. אמנם צבעה לאחרונה חתיכה קטנה מהפוני בכתום בהיר. באמת התפלאו אז. אבל יושבת הרבה בבית ועוזרת לאימא. חוץ מהפעם הזאת שנעלמה וכולם חיפשו אחריה, אבל זה באמת קרה בגלל שהיא הלכה לאיבוד.

והוא? מיד רואים שהוא מהסוג שמשוטט ברחובות. ככה גם תפס אותה.

מונישה בכלל לא בטוחה שהיא תגיע לטקס החתונה, אולי רק אם פורביטרה תבקש כמה פעמים. שתתחנן קצת, מה יש?! נמאס לה כבר להעמיד פנים שהיא יודעת את הדברים, בזמן שלה מספרים תמיד האחרונה.

כולם ידעו על האירוסין הקרבים. כולם. חוץ ממנה. לשמור לפורביטרה על הילדים בזמן שהיא יצאה השד יודע לאיפה, היא יכולה. אבל לספר לה? מה פתאום, חס וחלילה.

סאריטה לעומתה בטוחה שהיא לא תגיע. זה ברור לה. חושבים שהיא לא יודעת שאת הסיר הגדול עם תבשיל האורז והעדשים שנשאר ממסיבת האירוסין בחרה פורביטרה לתת ללליטה?! כאילו שפורביטרה לא יודעת איך היא נאבקת להאכיל את הילדים שלה בזמן שבעלה שוכב על המזרן בחוסר מעש כל היום.

ודווקא ללליטה לתת? הרי לא חסר לאישה הזאת שום דבר בחיים. מסתובבת בשכונה עם השמלות הצבעוניות שלה זאתי. שולחת חיוכים של מיליון דולר לכל עבר. שכולם ידעו שהכול אצלה מושלם. שאף אחד לא יפספס.

הנה מינה מגיעה עם משקפי שמש ענקיים. מאמריקה. זה הבן שלה שלח לה. כל חודש חבילה חדשה. יכלה לפתוח אותן בבית, את החבילות, אבל עושה זאת תמיד בפני הנשים. זה בשביל שיקנאו, זה ברור. אחרת למה דווקא כאן?!

כאילו שהן לא רואות את החבורות הכחולות שעל הידיים שלה. הרי כל השכונה מדברת על הבעל האלים שלה. את כל הכסף ששולח הבן מהעבודה באמריקה - הוא מבזבז על שתייה וסיגריות. מאחורי הצריף שלהם זרוקים הבקבוקים המטונפים והקופסאות הריקות.

קירה מסובבת את הראש בשנייה שהיא רואה שבינה מתקרבת אליהן. הצבועה הזאת. חושבת שהיא לא יודעת איך עיקמה את הפה על השמלה החדשה שלה, זו עם הפרחים בצד.

בפניה היא התעניינה באיכות הבד ושאלה על החייט החדש שתפר אותה, אבל ברגע שהלכה היא החלה ללגלג. אמרה לכולן שהבד גרוע, שהשמלה הזאת לא תחזיק מעמד יותר משבוע, מקסימום שבועיים. והנה כבר חודשיים היא לובשת אותה יום יום ואפילו קרע אחד אין בה.

את השכנה החדשה, זו שתמיד שוכחים את שמה, היא דווקא אוהבת. הגיעה לקטמנדו לפני שלושה שבועות, שקטה ונחמדה כזו. שן אחת חסרה לה בפה, זו שמקדימה. יש לה חיוך נעים שמזכיר לקירה את אחותה הקטנה שנשארה בכפר.

***

צרחה של כאב מפלחת את האוויר.

ילד נפל מהעץ הגדול. העץ שכבר מזמן הן אמרו עליו שרק פשפשים ומחלות הוא מביא.

הבכי ממשיך, והן מנערות את השמלות מהאבק ומהדיבורים. עוזרות האחת לחברתה להיכנס לנעלי הבית. שרק לא יצטרך תפרים הילד, למי יש כוח לזה עכשיו. להידחס עכשיו כולן לתוך המשאית הגדולה של הבעל של סבינה ומשם לבית החולים הרחוק... כי הרי זה ברור שכולן באות. לא עוזבים חברה בעת צרה, וגם לכו תדעו על מי ידברו שם בדרך.

***

אני נשארת לשבת שם, על חומת האבנים הדוקרת, ומחייכת לעצמי. כי איך זה קורה שבכל פעם מחדש אני מגלה שבני האדם בכל מקום שהוא עשויים מאותם החומרים בדיוק?!

גם בשכונת ילדותי היה ספסל כזה. ספסל הנשים של אחר הצהריים. אמיתי. שעון על גדר. כבר אז אהבתי להקשיב לקולות, גם לאלה שאינם נשמעים. אם רק הייתם יודעים כמה זיכרונות אספתי לי אל תוך חדרי הלב. כי כזו אני, אוגרת רגשות מכל הבא ליד, לא זורקת אף פעם.

הנשים היו שונות כל כך מאלה שכאן. בלבוש, במנהגים ובאורחות החיים. ועדיין דומות להפליא. למעשה בכל מקום בעולם יושבות נשים על ספסלים. והן שונות, ודומות כל כך!

לכולן יש כמיהה שיאהבו אותן עד כלות. אצל כולן ירוקה הקנאה כשהיא באה. כולן מתקמטות מדיבורים של חול, ומתיישרות ממילה טובה. כשהן דומעות זה קורה בהיחבא אבל הצחוק שלהן מתגלגל עם הרוח. כולן זקוקות לשקט מבורך, אבל כשהוא מגיע הן מייחלות לרעש. הידיים של כולן מתכווצות ברגעים של פחד, ונפתחות כשהשמש מחממת להן את המחשבות. אף אחת לא רוצה שידברו עליה כשהיא מסתובבת, ואם כבר ידברו - אז שיהיו סלחנים.

העיניים של כולן נוצצות כשהכוכבים באים, וריקות כשבודד להן על הספסל...

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי