כרחם אב על בנים

אבהות לא נמחקת ולא מתחלפת. אפשר לפגוע בה, אפשר להתכחש אליה, אבל היא לא משתנה. הרבנית נעמי שפירא על חודש מנחם אב

הרבנית נעמי שפירא , ב' באב תשע"ז

ימים פנימיים
ימים פנימיים
צילום: שאטרסטוק

שמו של החודש, מנחם אב, או בקיצור אב, לכאורה לגמרי לא מתאים לחודש. אם כבר, הוא מתאים לחודש אלול.

חוזרים בתשובה, חוזרים לאבינו, הוא פונה אלינו כבניו, זה הגיוני. אבל חודש שבו עברנו שמדות כל כך גדולות, ייסורים שלא יתוארו, למה לקרוא לו "אב"?

לכאורה זהו חודש של דין, סבל, ייסורים, שיוצרים מרחק מה', התכווצות פנימית. קשה להישיר מבט אל ה'. מבושה, מכאב, מאובדן. אבל בשמו של החודש אנחנו שומעים משהו אחר. "מנחם אב". האב שהעניש אותנו, והגלה אותנו, מעונין לנחם אותנו.

הרבי מלובביץ' מתייחס לימי הצומות, ובמיוחד לתשעה באב, כימים פנימיים. יום תענית נקרא "יום רצון לה'" ועניינו חזרה בתשובה דווקא מתוך ההבנה למה שהחטא גרם והרצון הגדול לתיקון. הכוונה הפנימית בימי התענית היא שיתגלה עניינם הטוב, ושהם יהפכו להיות ימים טובים, ימי ששון ושמחה. דבר זה מתבטא גם בחורבן. למרות האבל הנורא על חורבן בית מקדשנו, יש בנו שמחה על "שכילה חמתו על עצים ועל אבנים". הבניין נשרף, אנחנו שרדנו. עצם הקיום שלנו הוא ביטוי לאמון שלמרות הכול, הקשר בינינו ובין ה' יתברך הוא נצחי, בו אי אפשר לפגוע.

זוהי מהות השם "אב". אבהות לא נמחקת, ולא מתחלפת. אפשר לפגוע בה, אפשר להתכחש אליה, אבל היא לא משתנה. משמו של החודש אנחנו לומדים שדווקא מהמקום הכי קשה, והכי כואב, והכי רחוק, אפשר להרגיש קרובים, ואפשר לקרוא "אבא"! אפשר להרגיש את עומק הרחמים, את עומק הצורך להתקרב, את עומק הרצון לתיקון. לכן ימי תענית הם ימים פנימיים, שחושפים את הרבדים העמוקים של הקשר בינינו ובין ה' יתברך.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי