תפילת הדרך של עדן

אני הולכת לקחת אותו איתי למסע מהים התיכון לכינרת. הרבה שעות ברגל, שינה באוהל, אוכלים בפשטות ובעזרת השם ניקשר לב אל לב יותר עמוק

עדן הראל , ב' באב תשע"ז

קומי התנערי מעפר
קומי התנערי מעפר
צילום: שאטרסטוק

קומי עורי, התנערי מעפר. עם ישראל קם וממשיך מהמקום הכי עצוב והכי נמוך להתנער, להסתכל לשמיים ולהגיד להשם תודה.

וגם אני אומרת: השם, תודה שאתה מראה לי כל הזמן סימנים, לפעמים קטנים ולפעמים גדולים, למה שאני צריכה לתקן. ומוסיפה: סליחה, אני מצטערת שאני מלאה בקליפות הכי קטנות ועלובות שיש. השם, אני אוהבת אותך, תושיע אותי כבר...

רוח התקופה כנראה משקפת לי את הנפילות שלי, את הפחדים שלי. לעתים הבלבול של איפה אני אוחזת, איפה אני מתחברת, מכריח אותי לעצור ולעשות חשבון נפש יותר עמוק. לבדוק מה אני צריכה לדייק בתוך עצמי, בתוך הבית שלי, עם הבעל שלי, עם הילדים שלי, עם החברות שלי. להסיר מעליי הרגלים שלא מתחברים לאישיות שלי, לזכור שהשם ברא אותי בדיוק כמו שאני, ורק כשאהיה אמיתית עם כל מי שאני באמת, אוכל לגלות את האור המיוחד שהשם הפקיד בתוכי בשלמות. אז אני מזכירה לעצמי לנער את המיותר.

ההתנערות שלי השנה כוללת טיול עם הבן הבכור שלי, נועם, לשלושה ימים, הליכה מים אל ים. חגגנו לו בר מצווה, ופתאום אני מסתכלת עליו והוא כבר כמעט בגובה שלי, גבר אמיתי. עם רצונות משלו, מחשבות משלו ורצון עז לעשות בדיוק ההפך מכל מה שאני אומרת או חושבת.

אני יודעת שכל מי שיש לה ילדים בגיל ההתבגרות מצקצקת בלשונה ואומרת: זה מרד הנעורים, זה יעבור. אני רוצה לנסות בעזרת השם למחות על הנורמה החברתית הזאת.

אני לא רוצה שהילד שלי יסתכל עליי בזעם. לא רוצה להרגיש כאילו אני מהחלל החיצון ואין בינינו שפה משותפת. מחילה מכל האדלרייניות שקוראות אותי, אני חושבת בדיוק ההפך! אני הולכת לנסות ולגרום לילדים שלי להיות כל כך מחוברים אליי, בכל נים ונים, שהם לא ירגישו צורך למרוד בי. אני רוצה להרגיש שאני איתם בטרלול ההורמונלי, מבינה, מכילה ועוברת איתם את המסע הזה. אני לא רוצה להציב להם גבולות, אני רוצה שהם ידעו במקום הכי עמוק שלהם את גבולות הבית ויכבדו אותם.

נשמע כמו חלום ורוד? אני ידועה כחולמנית ולא אכפת לי בכלל, כי בלי כל חלומות הילדות שלי לא הייתי מגיעה לשום מקום. הם הניעו אותי, נתנו לי דלק להמשיך ולחתור אל ההצלחה, לצאת מכל סטיגמה אפשרית של ילדת פנימייה אל עולם התקשורת ששם הרגשתי שמקומי.

והם גם הזיזו אותי משם. יום אחד פשוט שמטתי את הכול ויצאתי למסע רוחני שהתחיל באוטו ונגמר במנזר טיבטי. בסדר, היו אי דיוקים, אבל לא הפסקתי לחלום. וגם עכשיו עם הבית שלי אני חולמת.

אז החלטתי שבתור התחלה אני הולכת לקחת אותו איתי למסע. מהים התיכון לכינרת. הרבה שעות ברגל, שינה באוהל, אוכלים בפשטות ובעזרת השם ניקשר לב אל לב יותר עמוק.

ברור שאני חוששת. הוא בכושר שיא, כל הזמן משחק כדורגל, או גולש, או רץ, ובאופן כללי ילד מאוד אקטיבי. אני יודעת שאני הייתי בדיוק כזאת, אבל הזמן עבר והגוף ממש לא אותו הגוף, העייפות נהייתה דיירת קבע בתוכי, בלי כירופרקט אני לא עוברת חודש, אז איך אלך כל כך הרבה?

הכוח שלי יהיה הרצון שלי לחבר אותו אליי. הרי מה האושר הכי גדול שלנו בחיים? שהילדים שלנו שמחים, מספרים לנו הכול ומחוברים אלינו.

ברור שאני לא מצפה שכשנחזור פתאום הכול יהיה אחרת, אבל אני בדרך. כמו עם ישראל. כולנו בדרך. אז אם תראו אימא אחת מזיעה צועדת עם בנה, תעודדו אותי שהמטרה חשובה גם אם חם נורא.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי