ממעטים בשמחה את העצבות

הבכייה על החורבן והכיסופים לבניין המקדש מחזקים בנו את תחושת האחריות, שעל ידינו צריך להתגדל שם ה' עד שיתקדש שמו לעיני כל חי

דנה שורצמן , ז' באב תשע"ז

יצאתי מעוד כמה קבוצות
יצאתי מעוד כמה קבוצות
צילום: שאטרסטוק

הודעה בהולה מתריעה לי שאני חייבת, אבל חייבת להגיש כבר את הטור של חודש אב, אלא שאין לי מושג איך אני אמורה לעשות זאת.

הילדים מסתובבים לי בין הרגליים, כאילו אין לי מה לעשות חוץ מלהתעצבן עליהם על זה שהם מסתובבים לי בין הרגליים. ואני מתלבטת קשות האם להגיד לאב הבית שהוא צריך להיות היום אם הבית כי אם הבית צריכה לכתוב על אב?!

מפה לשם ומשם לפה (בהשראת הילדים המתרוצצים), החלטתי לנסות להיות רצינית לרגע (אבל בבקשה מכן, רק לרגע) ולהבדיל בין קודש לצחוקים.

לפני יותר מעשרים שנה, כשחזרתי בתשובה, נאלצתי להיפרד מחבר טוב בנסיבות לא פשוטות בכלל. בכיתי ימים ולילות. יום אחד ראיתי את המשפט: מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד! אין לי מושג איך, אבל הבנתי שמצווה גדולה להיות בשמחה כשטוב לי זו חוכמה קטנה, אבל תמיד... זה כשקשה!

מאז אני מנסה לפזר לתוכי וסביבי ניצוצות של שמחה. לא של קלות ראש חלילה. לא של ליצנות. של שמחה. למדתי מהרב ארז משה דורון שאם יש משהו שאני רוצה לעשות, אני עושה אותו בשמחה, כי אני רוצה בו!

אז איך אראה לקדוש ברוך הוא שאני רוצה את המצוות? נכון! אם אעשה אותן בשמחה! לכן העבודה שלי להיות בשמחה תמיד משפיעה, איך לא, גם על הכתיבה שלי.

כשהתחלתי לכתוב את הטור בירחון המתוק מדבש הזה, קראתי לו "בזכות נשים" וקיבלתי הרבה תגובות מחויכות. לעומת זאת, קיבלתי גם תגובות מאוד רציניות שלא הבינו את כוונתי ודבריי יצאו מהקשרם ולא היו לי מראי מקומות שיוכיחו את דבריי, שהיו בסך הכול מילי דבדיחותא. אחר כבוד הוחלף שם המדור ל"קטעים איתך", כדי שחלילה לא יטעו ויחשבו שאני רצינית.

לאחרונה הכניסו אותי לקבוצת וואטסאפ חשובה עם מגוון נשים, שבה כל הערה קטנה שלי שלא מעניין הקבוצה גררה מחד המון הודעות תודה (בפרטי, כמובן), על החיוכים שאני מעלה ומאידך - קריאות לסדר. לבסוף, למורת רוחן של הנשים שזכו במעט חיוכים ושמחה, הסדר ניצח. מבוישת ביקשתי סליחה ויצאתי מהקבוצה.

אחר כך כמובן שחבטתי בעצמי כהוגן, כמנהג הנשים הקדושות שמלקות עצמן השכם והערב. דנתי את עצמי לכף סחוג ואמרתי לעצמי שאני מטרד מציק ולא משמח בכלל כמו שנדמה לי ושעדיף שאסתום.

אז סתמתי, ובעלי לא הכיר אותי.

אודה ולא אבוש שזה שימח אותו לאיזה עשר דקות, אבל אחרי הדקות האלה הוא בא לבדוק מי כיבה אותי. לא הלשנתי.

ואם מנסים לכבות אותי כל השנה, בחודש אב על אחת כמה וכמה. כי משנכנס אב, כידוע, ממעטים בשמחה. אבל אני למדתי ווארט חסידי ידוע שאומר: ממעטים בשמחה... את העצבות!

לא מזלזלים חלילה בדיני תשעת הימים או בדינים בכלל או במנהגים, או להבדיל בנשים בקבוצות וואטסאפ, אלא ממעטים את העצבות, כי הבכייה על החורבן אינה עניין של עצבות כלל וכלל. אדרבה, זה מקור של שמחה. וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב שמִלב נשבר באה שמחה (שיחות הר"ן מ"ה).

הבכייה על החורבן והכיסופים לבניין בית המקדש רק מחזקים בנו את תחושת האחריות, שעל ידינו צריך להתגדל שם ה' עד שנזכה שיתגדל ויתקדש שמו לעיני כל חי.

וכל זה יקרה רק כשנהיה בשמחה. כי בשמחה תצאו! אז יצאתי בשמחה מעוד כמה קבוצות.

נ"ב

מי שמגיעה לפניי לעזרת הנשים בבית המקדש, אנא ממנה שתשמור לי מקום. לא מבטיחה לסתום.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי