חני ליפשיץ מפזרת אבקת קסמים

אני יודעת שאני מרפדת לילדים שלי את החיים בהרבה מאוד צמר גפן ולא מעט אבקת קסמים. אני צובעת להם פינות אפורות בצבעים של קשת

חני ליפשיץ , כ"ד באב תשע"ז

חני ומטיילות בקטמנדו
חני ומטיילות בקטמנדו
צילום: פנימה

לרבקי שלנו נפלה שן הבוקר. מיד כשזה קרה היא רצה לשים אותה בתוך קופסה מתחת לכרית. כי הרי בלילה תגיע פיית השיניים, ולכו תדעו מה היא תביא לה הפעם.

הלילה שבו מגיעה הפיה הוא לילה מרגש. הילדים מנסים להישאר ערים בכל דרך אפשרית, אולי יצליחו ללכוד את הרגע שבו היא מגיעה, לשמוע את משק הכנפיים הנושקות, לראות את אבקת הפיות שהיא מפזרת כשהיא נכנסת מבעד לחלון. בסוף הם תמיד נרדמים, כי ככה זה ילדים.

לילה אחד שכחתי לשים לשמוליק את המתנה שהוא כל כך חיכה לה. אז סיפרתי לו שהפיה כבר לא מה שהייתה פעם, אחרי כל כך הרבה שנים בעסק גם הכנפיים שלה מתעייפות. אבל תראה מה זה, היא לא מוותרת! כי על נתינה לא מוותרים כל כך בקלות.

בלילה שלאחר מכן היא הגיעה. כתבה לו בכתב סתרים מיוחד (כמה עבדתי על זה) שהיא ממש מתנצלת ומוסיפה לו גם כמה רופיות בגלל האיחור.

שמוליק ירד למטה ונתן את המטבעות שקיבל לביז'ה הקבצן סתום העין. סיפר לו שהכסף הוא ממלאך. או סוג של...

ביז'ה חייך. היה בטוח שהוא מדבר על עצמו. אחר כך הלך לקנות בזה משהו לאכול והעין האחת שלו קפצה וריקדה לה בתוך הפנים שלו.

***

כן, אני יודעת שאני מרפדת לילדים שלי את החיים בהרבה מאוד צמר גפן ולא מעט אבקת קסמים. אני צובעת להם פינות אפורות בצבעים של קשת. את סיפורם של ילדי הרחוב בצבעים של משחק מתוחכם, את המראה של מחוסרי הבית בצבעים של הרפתקה מרתקת, את הסופות באדום רך ואת התאונות בסגול בהיר. אפילו ברעידת האדמה הגדולה מצאתי את עצמי זועקת להם מתוך ההריסות שהכול זה רק משחק, ושזוהי רק האדמה המצחיקה הזאת שהחליטה לשחק איתנו תופסת.

אז אולי זה בגלל אורח החיים הזה שלנו, שמרוב שהוא הזוי הוא מוכרח להתכסות בכסתות של משי. אחרת נשתגע. ואולי זו פשוט אני. שכזו אני. ככה טוב לי יותר. על עצמי אני עוטה שרשראות אבני חן ועל הילדים שלי – סיפורים, אגדות, שירים, חלומות והרהורים של צבע.

כי אני הרי יודעת שיהיה להם מספיק זמן לחוות את החיים במלואם. את האובדן ואת הכאב, את החידלון ואת האכזבה. אז אני רק דוחה להם את זה עוד. ועוד קצת. ורק עוד טיפה. מביאה להם שנה אחר שנה פיות ומלאכים. מפזרת להם אבקת קסמים על הקירות של הבית שלנו, שציירתי עליהם פרחים ופרפרים כחולים.

***

אני כבר די גדולה אפשר להגיד, או ככה זה נראה לכל הפחות. השיניים כבר מזמן לא נופלות לי. אבל בלילות האלה, שבהם אמורים המלאכים והפיות לבוא, אני משאירה את החלון פתוח לרווחה. מחכה. ומתפללת שגם אליי הם יגיעו, ושאני אאמין שאכן הם הגיעו. בדיוק כמו שהילדים שלי מאמינים.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי