לילה כיום יאיר

בדמיוני החושך הוא תמיד הרע בסיפור, והאור הוא הטוב. החושך הוא האין, והאור הוא היש.

מאיה אוחנה-מורנו , א' באלול תשע"ז

יש למה לצפות
יש למה לצפות
צילום: שאטרסטוק

יש את הרגע הזה שבו הלילה מפנה את מקומו ליום. מהשחור המוחלט מתגלה פתאום כחול עמוק שגורם לך להתבונן. כאילו עד עכשיו לא היה מה לראות ולמה לצפות, והנה הכחול המאוד מיוחד הזה קורא לנו להביט פנימה.

ישבתי עם ספר מעולה אל תוך הלילה. השעות חלפו ואני בעולם אחר, עם דמויות שהולכות ומקבלות פנים וקול, עם רצון לדעת מה קורה להן ולאן הן מתקדמות, לאן זה מתפתח. כשהרמתי את עיניי זכיתי לראות את תחילת הכחול שגרמה לי לרצות להניח את הספר ולצאת החוצה.

הכחול מתמלא בתוספת של סגול וירוק כהה בתוכו, מראה לי שיש עוד הרבה מה לראות ואני רק צריכה להתבונן. אני עומדת לי ומביטה, נותנת לשחר לעלות ולהאיר את העולם שמולי. ואז, כמו בהפיכת דף, התמונה מתבהרת וצורות הנוף ברורות לי. יש עוד זמן עד שאראה את השמש, אבל היא כבר מראה לי את העולם.

הזמן ההפוך הוא זמן השקיעה. בשקיעה אני מביטה על השמש ההולכת ויורדת, וכאשר היא כבר שקעה ונעלמה מהעין, מגיע הצבע האדום החזק וצובע את כל השמים. כאילו אומרת השמש, גם כשאני לא כאן אני עוד כאן. לעומתה, כשהלילה מפנה את מקומו ליום הוא פשוט נותן לאור להאיר דרכו, להמיס אותו ולהעלים אותו לגמרי.

בדמיון שלי החושך הוא תמיד הרע בסיפור, והאור הוא הטוב. החושך הוא האין, והאור הוא היש. החושך הוא כל מה שלא, והאור כל מה שכן. חושך הוא פשוט העדר של אור, זו הרי ההגדרה שלו.

איפה אני פוגשת את החושך לראשונה? בבריאת העולם. "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים". ורק אחרי שהחושך נמצא (והוא נמצא אחרי שנבראו השמים והארץ), מגיע הציווי "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור", ואז גם נותנים להם שם. לאור קוראים יום ולחושך קוראים לילה.

אחרי שראיתי איך שהחושך פינה את מקומו בפשטות מעוררת התפעלות לאור; איך הוא אִפשר לאור לצבוע אותו בצבעים כל כך עמוקים, יפים ומרתקים; איך נתן לאור את הזמן לעלות קמעה קמעה; איך גם כשתורו להגיע, הוא מאפשר לאור להיעלם באלגנטיות עם כל כך הרבה רושם - פתאום מתעוררת בי אהבה אל החושך. מתעורר בי מקום של לראות אותו קצת אחרת.

אני מנסה להיות כנה, ולחפש מקומות של חושך בחיי. מקומות שלא ראיתי בהם שום אור, שלא ראיתי כיוון או דרך. שהייתי שקועה בעלטה. להתבונן בהם ולנסות לראות מה הרגשתי בחושך הזה, איפה הייתי. הנה באה ועולה לה תחושת תסכול, אכזבה, כעס, חוסר אונים. אבל אז, אחרי כל אלה, עולה תחושת האַין, תחושת הענווה, ההתבטלות המוחלטת.

ולפתע אני יודעת מה הוא הצליל של החושך. כמה פשוט הוא, כמה הוא מאפשר לי להיות אני לגמרי, בלי עטיפות, בלי הגנות, בלי לנסות להסתיר. כי בחושך אין מה להסתיר, לא רואים כלום גם ככה. ולרגע החושך נראה לי כל כך אוהב את האור, כל כך נותן לו מקום וכל כך מבין שאור לא יכול לזרוח עשרים וארבע שעות, שהוא חייב להיעלם קצת לפעמים כדי שנוכל להעריך את כל מה שהוא נותן לנו.

אנשי האור

החושך הוא זה שמזכיר לי שיש למה לצפות. הוא מזכיר לי שגם להעדר אור יש תפקיד.

ואולי יש משהו בחושך הזה, בנוכחות שלו, שכשאני מוכנה לראות אותו באור לא מאיים, באור האמיתי שלו, בהעדר האור שבו, הוא מחבר אותי למקום עמוק ופנימי. מקום שמספר לי סיפור שאני יודעת היטב אבל לא מוכנה להאמין לו. סיפור שאומר לי שתמיד יהיה כאן גם חושך, ושאני לא צריכה לפחד ממנו, שאני פשוט צריכה ללמוד לראות אותו נכון.

אנחנו בסיומה של שנה, וסיכום של שנה לעולם יהיה המבט לאחור על מה שהיה והמבט קדימה על מה שיהיה. אז רגע לפני שאנחנו מסיימות, בואו נביט על החושך שהיה לנו ונדלה משם את הטוב, השקט, הפשטות ותחושת הענווה. ואיתם נצעד אל האור.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי